אנחנו מבקרים את סבתא בבית החולים בחיפה. אורות הניאון הצהובים
בוכים לי לתוך העיניים. זה רגע אמיתי. סבתא שוכבת - יושבת על
המיטה, כמו אל יווני שהובס בקרב של חייו, אך למד והחכים מכל
המלחמות, כאילו בחר להפסיד, או שמח על כך שההפסד בחר בו. היא
מחייכת אלי חצי חיוך, והעיניים שלה מחייכות חיוך שלם. היא
אוהבת אותי. זה מובן מאליו. אני מתעלם אבל יודע. אמא עומדת
לידה עם הגב אלי, אני מכיר כשהיא בוכה, אני יודע לראות דרך
האוזן, הבכי שלה זה כמו חיוך מאוד רחב, חיוך גדול מדי, גדול
יותר ממנה, אולי כי כבר אי אפשר להיות יותר עצוב מזה.
הוילונות עושים את התפקיד שלהם יפה. מתים. נחים. שוכבים בצבע
לבן קרם של ופל יבש במיוחד, כזה שגם אבא לא היה נותן לו ביס אם
היה מוצא אותו על השולחן בסלון אחרי שחזר מחודשיים בחו"ל.
סבתא רוצה להכיר לי מישהי. יש במחלקה ילדה חולה, אמא כנראה לא
חושבת שזה רעיון טוב. הילדה רואה  אותי ומתחילה להתקרב אלי.
אני נבהל ומתחיל ללכת אחורה. היא לא נראית חולה, רק יש לה חיוך
עצוב, כמו של סבתא, אני בורח והלב שלי דופק חזק, הולך ומתחבא
בתוך הוילונות שליד הכניסה. אני רואה שהילדה מבינה, מסתובבת,
והולכת. סבתא אומרת לא נורא. דווקא חשבתי שאולי הילדה תבוא עד
אלי מאחורי הוילון, ואז אולי לא תהיה לי ברירה, ואולי, אני כן
אדבר איתה. מצטער, היא הולכת בחזרה, למיטה שלה, מאחורי
הוילונות.
האורות ממשיכים לזרוח, הם הדבר היחיד שזז, כל השאר עומד. אמא
עומדת, כמו בהצגה, סבתא כמו פסל. אני מחייך לסבתא מבושה, והיא
אוהבת אותי, בכל מקרה.
אני מקווה שלא פגעתי בילדה. זה לא איך שהתכוונתי. אני חושב
שהיא מבינה. בטח הרבה ילדים בורחים ממנה, אני בטח לא הראשון.
סבתא נשכבת חזרה אל המיטה, ואמא מסדרת לה את הכרית הדקה. כל כך
דקה שכמעט יכולה להישבר. דווקא בבית, איפה שיש אנשים בריאים,
הכריות גדולות ונוחות, ופה שכואב לחולים, הכריות כאלה דקות,
כאילו לאף אחד לא אכפת.
לסבתא יש מלא צינורות שקופים, אני לא יכול להבין לאן הם הולכים
ומאיפה הם באים. יש גם שקית צהובה ושקית אדומה, וצינור כחול.
הנה, מצאתי עוד משהו שזז. בצינור הכחול יש טיפות קטנות שנופלות
כל 3 נשימות של סבתא בדיוק, או שתי נשימות של אמא כי היא נושמת
יותר לאט.
אמא כבר לא בהצגה והיא מתיישבת ומחייכת אלי. אני שונא את הריח
כאן. זה נקרא ריח של מחלקה. זה לא משנה השם אחרי המילה מחלקה.
ברגע שזה מחלקה יש לזה ריח. ריח שמישהו עשה. אין אותו בשום
מקום בחוץ. בחוץ יש ריח של עצים ורוח בחושך, הריח שאני הכי
אוהב.
אנחנו כולנו מחכים. סבתא שוכבת ומחכה. אמא יושבת ומחכה. הילדה
מאחורי הוילון מחכה. אני לא יודע להסביר למה. ורק אני מחכה
ללכת מכאן. למרות שאני לא רוצה שסבתא תהיה עצובה, אבל אני לא
מרגיש שייך.