כל הדברים בעולם הזה יודעים להתגמד למימדים כל כך קטנים פתאום.
את מסתכלת עליה ונזכרת בעצמך...לא חשבת שזה יכול לקרות בגיל כל
כך צעיר אבל המציאות הזויה יותר מכל פרי דמיונו של האדם הפשוט,
הקטן, התמים, זה שלא מבין כלום, זה שלא יודע ולעולם לא ידע.
אז יש גשם, ופסנתר מנגן, ופתאום העננים שהיו בחוץ הם כלום
לעומת מה שאת צופה בו. הלב שלך נקרע, הלוואי והיית יודעת לעזור
לה, הלוואי והיית יכולה לשנות את העולם, הלוואי והיית יודעת מה
להגיד לה בשביל לתת לה תקווה ושתדע שהיא לא לבד ושהעולם הופך
לנסבל יותר בשלב מסויים. את רואה את הנשמה הסובלת הזאת, בודדה
לה בעולם הכל כך אכזר הזה, ומה כבר את יכולה? הלוואי ויכולת
להפוך את העולם, אפילו בשביל אחת. הלוואי והייתה דרך, והיית
יודעת להושיט את היד כך שהיא תוכל לתפוס אותה.
מנסה להיזכר איך את בעצמך שרדת את התקופה הזאת. מנסה להבין,
רוצה לדעת את העתיד, לדעת שהכל יגמר בסוף טוב. עד כמה שהעולם
הזה מאפשר לנו סוף טוב. ולפעמים מחשבה סוררת מפליחה את דרכה
ואת חושבת לעצמך, אולי יהיה לה קל יותר ככה ונשמתה תפסיק
לסבול. ומקווה בשבילה ובאיזשהו מקום גם בשבילך שהיא בכל זאת
תשרוד, שהיא תגדל ותנצח, ושתדע למצוא את האושר שלה.
אבל את מכירה בנות כמוה, את יודעת איך סיפורים כאלה נגמרים. את
פוגשת לפעמים עדיין אנשים שמפתיעים אותך עם צלקות שלא ציפית
לראות, צלקות שניסית לא לראות, צלקות שכל פעם פוגעות בך מחדש,
עוד קצת, רק שתיווצר טיפה מספיק גדולה של דם בשביל לצבוע עוד
אמבטייה.
ואת חוזרת, שבה, כואבת ועדיין מקווה. מקווה בשבילה, מקווה
שתצליח להציל את נשמתה. ומבינה, פתאום מבינה. הסיפורים על רצח
במשפחה פתאום נשמעים הגיוניים כל כך. אבל גדלת על ערכים, לימדו
אותך שזה לא המקום שלך להתערב. ואת רק מקווה שהיא תשרוד ואז
עוד סיפור נוסף של התאבדות שנמנעה לא יהיה על המצפון שלך.
ולפעמים את רואה את הדמעות האלה שלה, שומעת את הצליל של
ההתנפצות שלהן על הריצפה הקרה. את רואה את כל הסבל הזה בעיניים
שלה, ואת רואה שלפעמים כבר לא נשאר שם אדם מרוב לחימה. ופתאום
אין צלילים יותר, ואין עוד אור. פתאום רק דממה...