"יש לך תכניות?" היא שאלה. "כן," עניתי. היא חיכתה למשהו, אבל
לא הבנתי ל-מה. "נו?" היא שאלה. "מה?" "איזה תכניות?" "אה, את
רואה אותן." היא הסתכלה עליי. "מה זאת אומרת?" "מה שאני עושה
עכשיו." "שוכב במיטה?" "בדיוק." "ואלה התכניות שלך לכל הערב?"
"כן."
"חבל," היא אמרה, "קיוויתי שתיקח אותי לבלות, אולי לטיילת,
אולי למסעדה על הים, אולי איזה פאב או מועדון..." "לא, לא,
לא," עניתי, "בבית הכי טוב, אני לא לוקח אותך לבלות באף-מקום."
"אז אני אקח אותך!" היא אמרה בהתלהבות מזויפת, אבל היא שחקנית
לא רעה. "מה ההבדל?" היא הבינה שהיא נכשלה, "אם לפחות הייתה פה
טלוויזיה, הייתי מבינה. אבל אפילו טלוויזיה אין פה." "אין צורך
בטלוויזיה, יש רדיו, אינטרנט, וספרים. וגם דיסקים." "ואותי!"
"נכון." "אבל כמו שאתה מתייחס אליי, אני לא אהיה פה הרבה זמן,"
היא אמרה. "אני מתייחס אלייך יותר טוב מלעצמי, יחס יותר טוב
הוא בלתי אפשרי. אם בכל זאת זה לא מספק אותך, את מוזמנת ללכת."
"די, די," היא אמרה, "לא התכוונתי ברצינות, טוב לי איתך."
"אה... ניסית לשחק משחקים..." "אה... כן." "ככה זה בנות." "אל
תכליל." "הרוב." היא שקלה זאת רגע, "הרוב," היא הסכימה, "כן."
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
"אז לאן אתה לוקח אותי?"
"לטיילת."
"אה, אני התלבש חם. הזמנת מונית?"
"יש לי רכב."
"הגענו לטיילת?"
"יש פקק תנועה."
"ב-11 בלילה?"
"הגענו."
"תסתכל על הים."
"לא רואים כלום, הכול שחור."
"בוא נשב במסעדת הדגים."
"רוצה להזמין משהו?"
"צ'יפס ובירה."
"הזמנתי גם בשבילי."
"נעים פה."
"כן."
"בוא נחזור."
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
"והנה שוב אנחנו בבית." היא אמרה בסיפוק. "נהנית מהטיול?"
שאלתי. "היה נחמד, תודה." "אחלה צ'יפס." "אחלה בירה." אחלה
את." "אחלה אתה." "לא, את." "לא, אתה..."