ג'וניור ידע שהוא חייב ללמד את הכלבה לקח. כאב הראש חתך את
ראשו, והוא הבין שהוא שכח את שמה, למרות שהוא מכיר אותה כל
חייו. זה מצב פסיכי לגמרי, והרופא של העיירה אמר לו שזו
מיגרנה, ואין מה לעשות בקשר לכך, אלא רק לקחת משככי כאבים
ולקוות לטוב. הוא שמע זמזום, וראה מטוס קל חולף באיטיות בגובה
נמוך על פני הנחל וגשר השלום. הוא חשב שהוא יודע למי שייך
המטוס, ומה הוא עושה באוויר (לימוד טייס), וקיווה שהתלמיד או
התלמידה יפשלו וירסקו את המטוס עם מורה הטייס הזה, שהוא לא
תיעב במיוחד - כי בקושי הכיר אותו, אבל בתקופה האחרונה של חצי
השנה שעברה הוא הרגיש כמו בן-זונה מניאק אמתי, והתחשק לו שכולם
ימותו בכל מיני צורות מוזרות. למה? כי כואב לו הראש המזוין,
והרופא אמר שהמיגרנה תעבור לגמרי רק כשהוא יהיה בן 45, עוד 24
שנה! כל מה שהוא רצה, חוץ מללמד את הכלבה לקח (מה השם המזוין
שלה?), הוא להסתגר בחדרו, להחשיך אותו מפני אור השמש, לשים
מגבת רטובה על ראשו ולחכות בשקט גמור שכאב הראש יתפוגג. הוא
הרגיש שהשמש חותכת במוחו דרך עיניו ומבשלת לו את המוח, אבל בכל
זאת הוא יצא ביום שטוף שמש זה, שהכאיב לו כמו גיהינום, כדי
ללמד את הכלבה לקח על מה שעשתה. הוא פסע לעבר ביתה, ואם הוא
היה רואה את המכוניות של הוריה לפני הבית, הוא פשוט היה עושה
אחורה פנה, ואולי שוכח מ-כל העסק. אבל המכוניות לא היו שם,
והוא צלצל בפעמון. היא בדיוק יצאה ממקלחת, והייתה עטופה חלוק
רחצה, ומגבת עטפה את ראשה, והוא לא ידע שהיא ציפתה למישהו אחר
לפניו גם תפתח את חלוק הרחצה, כי הוא כזה מתוק! לכן כשהיא פתחה
את הדלת, היא חייכה את החיוך המזעזע שלה, עם השיניים הגדולות
והצפופות, והוא החטיף לה כאפה. הסטירה לא הייתה חזקה במיוחד,
כי הוא עמד בפתח הדלת ולא היה לו די מקום להניף את ידו, אך בכל
זאת היא התנודדה הצדה וכמעט הפילה את האגרטל הגדול שעמד בפתח
ועלה להורים שלה הרבה מלאן ת'לפים כסף, והמגבת נפלה מראשה. היא
הייתה המומה ועיניה פעורות, ודם הופיע על שפתה התחתונה. היא לא
שלטה בעצמה, וחגורת הבד סביב חלוק הרחצה נפרם בקשר היחיד שלו
וחשף את הקוס המסריח שלה. הוא הביט במשולש השיער, וחש כאב ראש
ושנאה גדולים - הרי זה מוקד כל הצרות שבעולם, חוות ההרבעה הזו
בין רגלי הנשים, וחוות ההרבעה שלה שהיא השתמשה בה כדי... הוא
תפס בה מבתי השחי וגרר אותה לעבר המטבח, וכשהיא ניסתה להיאבק,
הוא חש את האור הגדול של השמש חודר מבעד לחלון בגינה לתוך
עיניו וחורך את מוחו (הוא לא ידע שיש לו גידול במוח), והוא
הטיח אותה בשולחן המטבח. דם נפרש כמו מניפה על השולחן והרצפה,
והוא שמח שכנראה שבר לה כמה שיניים, והוא היה מפסיק בנקודה
הזו, אבל היא ניסתה להגיע לאחד מסכיני המטבח, אז הוא דפק לה את
הראש במקרר, וכשהיא נפלה בעט לה בצלעות. נשמע קול פאק! מראשה
או מלסתה כמשהו נשבר, והיא החלה לפרכס את אחד מהתקפי האפילפסיה
שלה. כל גופה רעד והתעוות, והיא דפקה לעצמה את הראש על הרצפה.
"תפסיקי את זה!" צרח ג'וניור, "די, תפסיקי, די עם זה!" אבל היא
לא הפסיקה, והוא עזר לה לחבוט את ראשה ברצפה כדי שתתעלף, אבל
אז הוא תפס שהפעם הוא פישל בגדול, ואף-אחד לא יטרח בעיירה
לטייח הפעם את מה שהוא עשה לה, אלא אם... אלא אם היא לא תדבר.
"מצטער, אנג'י," הוא אמר וחנק אותה (הוא נזכר בשמה), הוא לפת
את ידיו על צווארה ולחץ. אי-שם נשמע קול פיצוץ, אולי המטוס
המזוין בכל זאת התרסק. הוא לא ידע כמה קשה לחנוק בן-אדם, עד
שעשה זאת כעת בפעם הראשונה. "למה הכרחת אותי להרוג אותך,
זונה?! למה?!" הוא צעק ולחץ יותר חזק. הוא לחץ כל-כך הרבה זמן,
עד שתפס שהוא חונק אותה למרות שמתה מזמן. ואז הוא נבהל. בכלא
לא ירחמו על ילד בן 21, והוא שמע מספיק סיפורים על הכלא
המחוזי, ועל הסוהרים הפסיכופטים שהיו מענים את האסירים
ומחזיקים אותם בתנאים פחות טובים מ-של חיות. הוא שמע סירנות,
וחשב שהשוטרים בדרך אליו, מישהו ראה! לרגע נתקף פאניקה קשה, אך
הם חלפו על פני הבית לעבר מקור הפיצוץ. החשמל נפל והוא רץ דרך
הדלת האחורית לתוך השמש שחתכה את מוחו, והוא צרח! אך אפ'אחד לא
שמע אותו, כי הנהמה הייתה עמומה כ-של כלב בתוך הרעש מחריש
האוזניים של הסירנות. אסור לו להיות בכלא, אלא אם יברח, כנראה
השאיר הרבה עקבות מפלילות במטבח. הוא רץ ונס לעבר החורשה כשחשב
שיש עוד אפשרות חוץ מכלא או חיי בריחה - התאבדות. איש זקן שהוא
עבר על ידו, ושהוא לא זיהה, תפס בזרועו ושאל, "ג'וניור, מה קרה
שם, ג'וניור?" ואז הוא הבין שהזקן מתכוון לקול הפיצוץ,
והסירנות שמציפות את העיירה. הוא לא ענה לזקן ונמלט משם. הוא
הגיע לגשר השלום, והחליט לנוח קצת מתחתיו על הנחל. היה שם מעט
קריר יותר, וחשוך יותר, וזה הקל על כאב הראש.