זר פרחים לבנים קמל ונודף אל מול מילים לא נהירות
אני מסתובב בעיר של נשמות אבודות,
ולכל נשמה יש שם
הם יושבים ליד החצרות ומפצחים גרעינים
הם מדברים בנייד
הם מגששים זה את זו וצוחקים במבוכה
הם מסדרים עניינים בממלכה הפרטית שלהם
בחצרות, הקוצים צומחים פרא,
ודרדרים כמו גלים רכים וקפואים מתחת לגדרות האבן הנמוכות
יש אורות צבעוניים של טלוויזיות מהבהבים על הקירות דרך
החלונות
מישהו משוטט לאט עם מקל, בקושי מצליח להניע את גופו הכבד
והעייף
אני נושם את הלילה עמוק אל ריאותיי
אני נושם דרך אפי את ריח התבלינים של צמחי הבר
"זה שיחים" היא אומרת, ולא יודעת את שמם
טוב לי להיות בחוץ דווקא כשהרחובות ריקים והלילה חי
היא מסדרת גומייה בשיער וגוערת בי שקטה על משהו פעוט
אני לא עונה, אני רק מרווח את רגליי קדימה ונותן מישוש בקופסת
הסיגריות
"אל תעשן" היא אומרת, ואני שותק
צדק מי שצדק, אבל לטבע האדם חוקים משלו
האורות הבוערים של המכוניות הספורות החולפות מזכירות לי
את ההליכה שלי לאורך כבישים סואנים בלילה עם מטרה -
לשמור על שפיות
דווקא כשוויתרתי על השפיות - הרגשתי קרוב יותר לעצמי
הבנתי שאין דבר כזה שפיות,
יש רק צרות אופקים
אני מהמר על הקלף האחרון, והיא הולכת
יותר טוב פה, אני חושב, מאשר בבית הסגור
הבתים מתקלפים עליי, אבל אני פורח
לפתע בדידות אוחזת בי ואני מתחרט שנתתי לה ללכת
סיבה לפחד פתאום צצה בכל פינה
אני מרים את רגליי שהתאבנו וצועד ללא חן ברחובות אל ביתי
הירח משחק בי במילים ירחיות שאני לא מבין
צל רודף צל, נשפך מגופי באשמת נורות הרחוב
את המדרגות אני עולה כמו מצורע, מרגיש מסריח פתאום
האור דולק מעל הדלת, הריקבון יישן. |
