בזמן שאני מצפצף על השכנה, היא מצפצפת עליי.
באה אליי פעמים רבות, היא גרה קומה מתחתיי "למה אתה עושה רעש
בתקרה שלי?" - "זו הרצפה שלי." - "זו גם התקרה שלי! אם תעשה
רעש אני אקרא למשטרה, ויכניסו אותך ל-300 שנה לכלא, וגם יתלו
אותך על חבל, וגם יחשמלו אותך בכיסא חשמלי, וגם יזריקו לך רעל,
וגם יזרקו אותך מגובה של 500 קומות, וגם יחפפו לך ת'ראש עם
סבון כלים, וגם יגלחו לך את המפשעה עם חרב נינג'ה, וגם יזרקו
עליך מלא-מלא סוכריות טופי דביקות לעוסות!" - "תסלחי לי גברת
שכנה נכבדת, אבל אני לא יכול ללכת באוויר, ואני חייב לגרור
רהיט לפעמים - כי הוא כבד מדי להרים אותו." - "תלך על סוליות
בלונים ותקנה מנוף לרהיטים! אם אני אצטרך לבוא עוד הפעם, אתה
תתחרט על זה מאוד-מאוד!"

היא הלכה והשאירה אותי אובד עצות, אני לא יכול לנהוג בצורה
שתשביע את רצונה. לכן החלטתי לא לשים לב אליה כלל וכלל.
לאחר יומיים, בצהריים חמים, נמנמתי לי תחת קרני השמש החורפיות
שנשפכו דרך החלון, האזנתי לנעימה של חליל צד, והרחתי את מצעיי
הנקיים, כשאני שוקע ענוג-ענוג לתוך נים-לא נים, כשלפתע הטרידו
אותי צפצופים מכיוון הדלת. הם היו כה צורמים וכה מרגיזים, שלא
יכולתי שלא להתייחס, הם היו כמו דקירות בבשרי. לכן קמתי נרגז
לבדוק ב-מה העניין, ופתחתי את הדלת.
השכנה עמדה שם, עם עיניים של כלב שוטה, וצפצפה בצפצפה.
"מה את עושה?" - "אם אתה מצפצף עליי, אני אצפצף עליך, הבנת
בן-יונה?" והיא המשיכה לצפצף.
לכן ביגוני נכנסתי למיטה, מעונה מקולות הצפצפה, וכתבתי שיר
להקל על כאבי הנפשי והשמיעתי. והנה השיר -

רצית אותי ככה
ואני הלכתי ככה
כי זה ככה כשזה ככה
בוקר טוב בכל זאת
אם זה מעשן לך את הנרגילה
ומעלה לך את הסעיף
על דברים שלא נאמרו באותו ערב
אבל אני כבר עייפה
כי לגרור אותך זו קריעת תחת
בכל זאת זה לא נורא כל-כך
להיגמר בתוך המיטה,
עד היקיצה
עד ההיגמרות הבאה
אם זה מוריד אותך למטה
זה משאיר אותי באותו מצב
עשן כחול ירד על מיטה
והוא ממשיך בשינה.

"מה אתה עושה שם?" היא שאלה בחשד. - "אני כותב שיר להקל על
יגוני." עניתי בדמעות.
היא חטפה ממני את הדף, וקראה בעיניים דומעות. "זה... זה...
כל-כך מרגששש...!" היא התייפחה וחיבקה אותי. "שולם?" היא שאלה,
והושיטה את הזרת. - "שולם." אמרתי, ושילבתי את הזרת שלי בשלה.
"ברשותך אני לוקחת את זה." היא אמרה והלכה עם השיר שלי איתה.