בלילה שבו הוכנס החשוד ברצח לתא המעצר, הקפיצו את אלי למשמרת,
כי נוגה פתאום לא הרגישה טוב. כשהוא עבר בעד שערי הכניסה,
איזקוביץ' השומר זרק לו בצחוק "לא שמעת? נוגה בחדר יולדות" אף
שברור היה לכולם שהבטן שצמחה לה לא היתה  בגלל הריון, זה לא
הצחיק את אלי, אפילו שזו היתה הכוונה של איזקוביץ', שסך-הכל
היה בן-אדם טוב, וכעובד משמרות בעצמו ידע כמה זה מעצבן
כשמקפיצים אותך למשמרת, במיוחד בשעות הקטנות של הלילה, אבל הוא
עשה טעות כשחשב שלאלי יהיה כוח לשתף איתו פעולה. אלי הסתפק
בלשלוח אליו חיוך מנומס, וכל הדרך לתא המעצר, במסדרון
שהניגודיות בין התאורה הכבדה ששרתה בו לבין העובדה שהיה שומם
לחלוטין היתה יכולה להעלות אצל כל אדם נורמלי את התהיה האם
מדובר בשעת יום או בשעת לילה, תכנן איך הוא עומד להוציא על
החשוד ברצח את העצבים שלו.

החשוד ברצח בכלל היתה שקוע בסוג של חלום, הוא מלמל לעצמו, אבל
לא בדיוק ישן, זה היה שלב מוזר מאוד בו הוא התחיל להרגיש אשמה
על המעשה הזה, מבלי לדעת אם הוא אכן ביצע אותו, אבל זה לא שינה
לאלי, וישר כשהוא הגיע לתא הוא הכניס את היד בין הסורגים ונתן
לחשוד ברצח פליק קטן. החשוד ברצח התעורר משנתו, או מהמצב המוזר
בו היה שרוי וירק לכיוונו של אלי. אלי חייך אליו חיוך נבזי.
לפעמים די בתגובה מינימלית כדי ליצור אימפקט הרבה יותר עוצמתי,
וכך קרה. החשוד ברצח התחיל לצעוק כמו משוגע ואלי התעלם ממנו
וזה רק שיגע את החשוד ברצח יותר. אחר-כך אלי ניגש לשולחן שלו,
שלף את התיק של החשוד ברצח והתחיל לקרוא את הדיווח המשטרתי,
וכמה שאלי ניסה לשמור על פאסון, ככל שהמשיך לקרוא פניו הלכו
ונפלו ופיו נפער בבעתה, אפילו לחשוד ברצח היה קשה לשמוע את
הדברים אז הוא סתם את אוזניו. אלי סיים והניח את הגיליון על
השולחן ברעד. בחיים לא היתה לו צמרמורת כזו. הוא סובב את גבו
אל החשוד ברצח והתרחק ממנו לא במודע, והדליק סיגריה והתחיל
לשאוף ולנשוף כמו מטורף.

מה שהחשוד ברצח לא ידע זה שאלי, בעת שקרא את ההאשמות, לא
הזדעזע מהן, כי אם נתקף בתחושה משונה של שותפות-גורל, תחושה
שלא הצליח לעמוד על טיבה, וככל שהמשיך וקרא את הדברים כך הלכה
התחושה הזו והתעצמה וזה, בעצם, מה שהבהיל את אלי כל-כך. החשוד
ברצח לא מסוגל היה לשאת את המחשבה שהדברים האלה שנאמרו אך לפני
דקות על ידי אלי אכן מיוחסים לו, המחשבות שלו היו מטושטשות
כהוגן, הוא היה בטוח שמישהו סימם אותו, אלי צעד הלוך ושוב
בחדר, מנסה לא לעבור קו דמיוני שהציב לעצמו בינו לבין התא של
החשוד ברצח. הוא זכר משהו שקשור בו, שקשור בלילה הזה, אולי
באיזה חלום שחלם לפני שהביפר של התחנה התחיל לצפצף, ואז הגיע
איזשהו זיק של זכרון שקישר בין החלום למעשה הרצח, או בין החשוד
ברצח לאחד מקרוביו של אלי, אבל זה היה ממש רסיס-מחשבה, וכשאלי
ניסה לאחוז בו ולפתח אותו ולהביא אותו לכדי מחשבה הגיונית
ומספקת, הרסיס ברח ונעלם.

כל הלילה אלי ישב מול החשוד ברצח, פשוט ישב מולו ובהה. לפעמים
הוא נרדם. לפעמים, כשהתעורר, נדמה היה לו שזה הוא שיושב בתוך
התא, וחשוד ברצח הוא הוא, יושב מולו ומלגלג. לפעמים הוא כיבה
את האור וכשהדליק אותו התא היה ריק, ורק אלי היה שם, לבד, עוד
לפני שהוא בגד במורן והכניס את נוגה להריון, בלי שיהיה לו מושג
לגבי מוות או חיי משפחה או בכלל לגבי החיים האלה, בלי לדעת כמה
הכל בלתי צפוי ונזיל ובד בבד משעמם ומוכתב מראש וחסר כל
משמעות, וכשהביפר צפצף וצפצף והעיר את מורן והיתה זו היא שהיתה
צריכה להעיר אותו, והיא פנתה אליו בלחישה רפה "אלי, מקפיצים
אותך", הוא אכן הרגיש שמשהו עומד לקרות.