אתמול, אחרי שפענחתי את סוד החיים, היה ממש אחלה יום. אפילו
היה יותר מאחלה, אתמול היה לי יום נהדר...

אחרי שפענחתי את סוד החיים לאוכל היה טעם טוב יותר, ציוץ
הציפורים נשמע ערב יותר, המיקרוגל חימם יותר טוב והחברה
הזדיינה יותר טוב... כאילו, ממש השקיעה, מצצה והכול!

את הבקבוק הקטן עם סוד החיים, שהיה מלא בידע, קברתי בגינה. רק
אני יודע איפה הוא קבור ולעולם אבל לעולם לא אספר לאיש. כשאתה
מגלה את סוד החיים אתה רוצה לשמור אותו לעצמך, כדי שאם אי פעם
תהיה במסיבה ותרצה להרשים איזו בחורה, תמיד תוכל לזרוק לה קצת
מסוד החיים והיא תתלהב כל כך שבטוח תקבל! אני חושב שזאת סיבה
מספיק טובה למה אני שומר את סוד החיים לעצמי ולעצמי בלבד.

אמא באה אלי היום בבוקר ושאלה: "למה החדר נראה כמו גן החיות
התנ"כי בירושלים, ומה עשית בגינה?" אני לא סיפרתי לה את האמת.
אמרתי שהתחשק לי לעבוד קצת בגינה ושאני בכלל רוצה להיות גנן,
כי אני אוהב לגזום ולשתול דברים. היא לא התלהבה, ורק עשתה מין
מחווה של  "לא" מאוכזב כזה של אמהות, והלכה לדבר עם אבא
בטלפון. תמיד העדיפה בן עורך דין. אז אמא לא גאה בי כל כך, אבל
לפחות סוד החיים עדיין שלי ושלי בלבד.

כל היום רק חייכתי ולא בכיתי, אפילו לא מהפרסומת הכי מרגשת
בטלוויזיה על הילדה עם הסרטן, שצריכה תרומה או שהיא צריכה
ללכת. אפילו לא בכיתי כששרון, החברה שלי, אמרה שזה נגמר.
יש לי את סוד החיים ואני לא צריך אף אחד.