בפעם הראשונה שמשה שם לב שזה קורה, הוא באמת היה המום.
זה היה בגיל 16 איפה שבערך הכל מתחיל להשתנות. בלי שום סימן
מקדים וללא שום יכולת לשלוט במתרחש, זה קרה. הוא חשב שזה
בטח קורה לכולם, שזה טבעי ושהכל נובע בעצם מההורמונים האלה
שאימא אומרת שמשתוללים בגיל ההתבגרות, ובמיוחד מהאסטרוגן הזה
שהרופאים גילו שנורא דומיננטי אצלו בגוף ועושה אותו קצת יותר
רגיש מכולם. מעבר לבכי מזדמן וצפייה בסרטים זרים, מעבר לכישרון
הייחודי לכתיבת שירים מרגשים וקורעי לב שהיה מלחין בלא כל
קושי,  למשה הייתה בעיה נדירה - למשה היה לב שנופל...

זה קרה באותו היום בו פסע בשביל החוצה את הפארק, המשתרע לאורך
המרחב האין סופי שמאחורי בית הספר. הוא היה מדוכא ומיואש. אף
אחד לא הבין אותו. לאף אחד לא היה איכפת ובמיוחד לזו שאהב. מכל
הנשים דווקא היא נראתה כרחוקה מכולן. משה נהג לכנותה  "הבחורה
שלא תבין אותי לעולם".

איך אפשר היה להאשים אותה? מי בכלל שמע על מישהו, שאצלו הדבר
הזה שאמור להישאר במקום הקטן הזה שבצד השמאלי של הגוף, לא נמצא
שם בכלל?

אותו איבר קסום, שבמשך מאות שנים נכתבו אין סוף סיפורים ושירים
על מהותו כמרכז האהבה והתשוקה, תכלית הרומנטיקה והפואטיקה,
יוצר הכוח הבלתי נתפס של אותם אבירים אמיצים וגיבורים טראגיים
הנלחמים למען מטרה נעלה אחת - למען האהבה. אותו איבר כמעט בלתי
נתפס, כבר מסתובב אצלו חופשי בן הרגליים. קטן ובכלל לא אדום.
מין ורוד חיוור כזה, קצת כמו תחת של תינוק. מעשן בשרשרת וגם
קצת משתעל. מדבר רק לפעמים, וגם אז זה רק כדי לבקש כסף לקניית
סיגריות או אלכוהול. משה חשב שהלב שלו מנסה להדחיק משהו כואב
מהעבר, אבל הלב של משה סתם אהב לשתות.

בחוץ שרר יום קריר וסתווי. אפילו שמש הבוקר החמימה, שקרניה
השתקפו ונצנצו על טיפות הטל הזעירות שנחו על פני העצים
והפרחים, לא הצליחה לשנות את מצב רוחו העגמומי. הוא שינה כיוון
ובחר בדרך שתוביל אותו הביתה, בשביל העוקף את בית הספר, חסר
רצון ללכת ללימודים. לפתע הבחין בה יושבת תחת עץ האלון הגדול
שבמרכז הפארק. הוא נרתע לרגע והסתתר מאחורי גזע עץ. לאחר זמן
מה, אזר אומץ ומבין הענפים הסבוכים הצליח להגניב בה מבט.

היא לבשה שמלה לבנה עם פרחים אדומים. שיערה הפזור התעופף
בקלילות ברוח הסתיו הקרירה. עיניה היו מרוכזות בספר גדול
שמהמקום בו עמד לא יכול היה לקרוא את שמו. היא נראתה כל כך
יפה. כל כך מושלמת. הוא מצא את עצמו בוהה בה דקות ארוכות במין
הערצה מטופשת לבחורה שלא הכיר, שוכח לגמרי את המחשבות העצובות
שהציפו את ראשו קודם לכן. לפתע הרגיש איך הלב שלו מחליק מהמקום
הקבוע שלו בבית החזה, למטה אל הדשא הרטוב שצמח פרא על האדמה.
זה לא הפריע לו. הפעם הוא היה עסוק רק בה. משהו גרם לו לצאת
ממחבואו והוא החל לפסוע לעברה.

היא הייתה שקועה בתוך הספר העבה שהיה מונח על פיסת השמלה
שנמתחה בין רגליה השלובות, ולא הבחינה בו מתקרב עד שצילו חסם
את אור השמש וכיסה את כולה. כשהרימה את עיניה, הוא כמעט ונבלע
בעומקן האין סופי, ולאחר שישב לידה,  המשיך להביט בהן בעיניו
הירוקות מוקסם מיופייה המלאכי. זה קצת הלחיץ אותה אבל גם גרם
לה לחייך... " אתה מוכן כבר לדבר?" שאלה בחיוך, "אני חופית
ואתה ,שתקן ,מי אתה?" "משה", אמר לבסוף, ובלי לשים לב חיוך קטן
וחמוד הופיע על שפתיו.

"מעולם לא דיברנו אבל ראיתי אותך בשיעורים. נחמד לגלות שאתה גם
מדבר...". " יש משהו שמציק לי, משהו שאני חייב שתדעי ..." אמר
ללא כל קשר לדבריה. הוא רצה לדבר אך המילים נתקעו לו בפנים.
"לא, את לא תאמיני, עדיף שאלך". הוא החל להתרומם, אך היא חסמה
אותו בגופה. "אל תפחד אתה יכול לספר", אמרה ומבטה העדין הרגיע
אותו בשנית. "נדלקתי עלייך", אמר לבסוף. "נו זה היה כלכך
קשה?!", שאלה.
"את לא מבינה. זה לא הכול. גיליתי את זה כי כל פעם שאני רואה
אותך נופל לי הלב".

היא חשבה שזה נורא חמוד, באמת דרך יפה להתחיל עם בחורה. " אתה
נורא מתוק בטח אומר את זה לכולן. באמת קבל את הערכתי. ממש אחלה
משפט פתיחה..." משה השפיל את פניו בעצב.  "את לא מאמינה לי, אף
אחד לא מאמין".
לפתע היא הבחינה בו מציץ מאחורי עץ אורן עבות שם בין העשבים.
"משה, תראה הנה הוא. לא שיקרת. אני לא מאמינה. איזה חמוד!".
היא קראה לו לבוא ועשתה לו פס-פס-פס כזה כמו שעושים לחתולים,
אבל זה רק גרם לו להסתתר עמוק יותר בדשא הירוק והוא גם החל מעט
לרעוד. "אל תפחד. בו אלינו חמוד".

לבסוף הלב של משה יצא ממחבואו, והחל להתקרב בזהירות. עדיין
רועד וממש לא מקור. כשעמד ממש מתחתיה נהפך אדום-אדום, והיא
הושיטה את ידה וליטפה אותו בעדינות על הראש והרגישה איך הדופק
שלו נעשה מהיר יותר ויותר. משה הרים אותו על הידיים המום מצבעו
הבוהק .
"הוא נורא מקסים, אתה יודע? וכשנגעתי בו הוא היה נורא חם",
אמרה, עדיין מוקסמת מהפלא שנגלה לפניה. "הוא בחר בך..." אמר
משה ואחז בידה.

מאותו היום הלב של משה כבר לא חזר למקומו. בעצם, הוא כבר לא
ממש היה הלב של משה. רוב הזמן הוא היה עם חופית מתחכך בבגדיה
הרכים, נוגע בעורה, נושם אל תוכו את הריח המשכר של שערה. הוא
אפילו חדל מהרגליו המגונים והפסיק לעשן ולשתות. רק בשבילה.
כשמשה היה לוקח את חופית לקולנוע והם ישבו קרוב קרוב, מחזיקים
ידיים בחושך, הלב של משה היה יושב לחופית על הברכיים, אוכל
פופקורן ושותה קולה מקשית בצבע אדום.

ככל שעברו הימים, הלב של משה נשאר אדום, אבל כבר לא כל כך בוהק
ולבסוף לא בוהק בכלל. הוא גם התחיל שוב לעשן כשחופית לא הייתה
רואה, ולא חלפו ימים רבים ובקבוקי "קרלסברג" ריקים נמצאו
שכובים על צידם בערימה גדולה של בוץ ועשביה לחה תחת חלון חדרו.
למרות זאת, הלב של משה וחופית ממש הסתדרו, ובמשך כל חודשי
הסתיו והחורף הקרים האהבה חיממה אותם, וביחד הם היו מאושרים.

כשהגיע האביב, הם הלכו לחוף הים ושיחקו כדורעף, ולמרות שללב של
משה לא היו ידיים או רגליים הוא כל הזמן ניצח, אבל לחופית לא
היה איכפת. הלב של משה היה כבר וורוד לגמרי עכשיו, ולמרות שהוא
הרגיש שהגיעה העת לעזוב, שמץ התקווה שעוד אחז בו להתחדשות
אהבתו לחופית נתן לו כוח להמשיך ולנסות.

הוא ניסה להיות רומנטי ואפה לה עוגה. הוא כתב לה מכתבי אהבה,
ולמטה, בצד, תמיד היה מעטר את חתימתו בשרבוט של לב קטן. הוא גם
קנה לה מתנות ואפילו ניסה לשיר לה סרנדה אמיתית מהלב כמו שרק
לב יכול, אך הכל היה לשווא. עמוק אצלו בפנים משהו השתנה. זה
היה בבוקר קיצי אחד בו חופית הבינה שזה נגמר - הלב של משה נהיה
שוב אדום ובוהק, אך הפעם לא בגללה.