מהבוקר הרגשתי שמשהו שונה הולך לקרות היום, לא ידעתי להגדיר
בדיוק מה אני מרגיש אבל משהו בתוכי לחש לי, ''נחמן, היום לא
יהיה יום רגיל".
אולי היה זה המבט של המוכר במכולת, משהו  בניצוץ עינו  שאמר,
''משהו שונה הולך לקרות היום''.
(לאחר מכן נזכרתי, שגם בהורוסקופ היומי היה אזכור על חברים
חדשים אבל זה כבר נושא לסיפור אחר.)
זה היה אמור להיות הדייט השלישי שלי איתה וקבענו אותו בטיילת
על חוף הים אבל כנראה שנמאס לה והיא לא באה ואני מסתובב כבר
שעתיים בחוף, מבואס, מקפיץ אבנים על המים וחושב מה לעשות,
כשלפתע ראיתי אותו עומד שם, כריש עם מזוודה רטובה ביד, פרצוף
חמוץ  ומבט מבולבל.
''יש לך סיגריה אולי?'' שאל בביישנות.
הבאתי לו גם גפרורים תוך שהוא ממלמל ''השקיות האלה נגד מים אף
פעם לא עובדות.''
הוא נראה חסר אונים.
''אתה אולי יודע איפה זה מגדלי לווינשטיין?, יש לי שם פגישה
מחר ואני לא רוצה לאחר''.
הסברתי לו איפה זה והיה נראה שהוא הבין.
הוא היה גם ישיר.
"יש מצב אני ישן אצלך הלילה?, המצב שלי לא משהו, אתה יודע",
אמר בפרצוף מסכן.
"כבר לא מעריכים עורך דין כריש היום".
הנהנתי בראשי ומלמלתי משהו על זה שלא יודעים להעריך משהו טוב
היום ועל זה שלכל דבר טוב היום יש חיקוי סיני, אמרתי לו שהוא
יכול לישון אצלי, גם ככה  אני בודד, חשבתי לעצמי וחבר כריש
מעולם לא היה לי, ננסה, אמרתי לעצמי.

חזרנו הביתה באוטובוס, קו 6 לייתר דיוק, בדרך לתחנה הוא מילמל
מתחת לשפה: "הצעירים של היום",  ירה מפיו ושלח יריקה לריצפה,
"תואר במשפטים וכבר רצים לבית משפט, מה הם חושבים לעצמם"? או
"לאיפה הידרדרתי? ראיון עבודה"!
שתקתי, מנסיון העבר למדתי לא לנחם אנשים מדוכדכים, הם בדרך כלל
יתפרצו עליך וזה לא יגמר מהר.

באוטובוס כולם הסתכלו עלי, הבנתי אותם, ילדון בן 20 וכריש עם
מזוודה בידיו יושבים בצוותא. זה לא דבר שרואים בכל יום, אבל לא
היה איכפת לי, נראה אותם מתמודדים עם סיטואציה כזאת.

הגענו לדירה והוא היה רעב, ניסיתי להביא לו כריך טונה והוא
נעלב.
"אתה היית אוכל את בן דוד שלך"? הוא שאל.
גימגמתי משהו על אינציקלופדיה ודגים טורפים אבל הוא ביטל  זאת
במחי סנפיר,
"עומד מולך כריש אמיתי ואתה מצטט אינציקלופדיה"? זעם.
הורדתי את העיינים מבוייש,
"ספגטי יש לך"? הוא שאל.
גימגמתי שאפשר לקנות והוא מייד דחק בי במרפקו ודירבן אותי בקול
גרוני,
"אז יאללה גבר 4 ימים של שחיה לא משביעים במיוחד כל היום
האחרון אכלתי רק מדוזות".
התעצבנתי ואמרתי לו "זו הדירה שלי ואתה אורח פה, תגיד תודה על
מה שיש וחוץ מזה כרישים בכלל לא אוכלים ספגטי."
למשמע המשפט האחרון הוא נדלק,
"אתה תגיד לי מה כרישים אוכלים"?
"אתה תגיד לי"?
"חתיכת ילדון מושתן, מה אתה יודע על כרישים, אתה חושב שאם
קראת על כרישים בוויקיפדיה אז אתה יודע מה כרישים אוכלים ואני
עוד חשבתי שאתה חבר שלי", אמר ועינו נמלאה לחלוחית.
"למה כל פעם אני נופל מחדש?, סומך על מישהו, חושב שהוא כבר לא
יהיה כמוהם ואז בום אותו סיפור, מתברר שאני לבד בעולם,
למה"?, זעק כשעינו השמיימה, "כולם נגדי", הוא פלט  והחל למרר
בבכי.
"תמיד הם פגעו בי, אמרו שאני שמן ואני לא יודע לשחות מהר
ובכדור סנפיר תמיד שמו אותי שוער".
הרגשתי רע בשבילו גם אני הייתי ילד שמן פעם וזה לא הכי נחמד.
"בסדר אני אלך לקנות ספגטי", אמרתי, "רוצה גם שניצל תירס"?
הוספתי בפרץ נדבנות.
הוא הנהן בשמחה והוסיף "גם קטשופ יעזור".

בלילה הוא נחר ובבוקר הוא קם מאוחר כולו פיהוקים ושאל "מה
השעה"?
13:00 השעון אמר והוא כולו התבאס.
"שוב פעם פספסתי ראיון", אמר ודמעות החלו זולגות מעיניו, "מה
יהיה איתי בסוף? האם נגזר עלי כך לחיות בלי חברים ובלי עבודה,
נסחב מראיון לראיון נע ונד בעולם," זעק בקריאת יאוש קמאית.
ניסיתי לנחם אותו שיום יבוא והוא ימצא עבודה ויהיו לו חברים
אבל כמו שידעתי מניסיוני זה לא עבד ורק גרר 3 שעות של ביכיונים
וקיטורים על עצמו, על העבודה, על אלוהים ועל מי לא.
בשלב זה, כבר לא היה נעים לאמר לו, שהיה מדובר על לילה אחד
ושאני לא אוכל לארח אותו לכל החיים ולכן הצעתי לו לצאת איתי
לפאב.
"יהיה נחמד", אמרתי לו, "נשתה קצת בירה, נכיר חברים חדשים ובסך
הכל יהיה פנאן."
"אתה מבטיח שלא יצחקו עלי"? שאל בחשש.
הנהנתי ברחמים ואמרתי לו "אל תדאג חבר היקר, יש לי עורך דין
כריש".