[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סשה סמיט
/
הראשון שלי

"קראו לו לזר משהו, אני אפילו לא מצליחה להיזכר בשם משפחה. אני
צריכה לבלות עם אנשים יותר זמן אולי ככה אני אזכור את השמות
שלהם..."
"רגע תתחילי מהתחלה, איך הכרת אותו, למה הוא כל כך מיוחד
בשבילך?"
"למה הוא כל כך מיוחד? כי הוא היה הראשון. טכנית לא הראשון
שראיתי, ובכלל לא ראיתי איך זה קרה איתו, אבל הוא היה הכי...
הראשון שהייתי מעורבת רגשית..."
"למה את חושבת שלא בילית איתו מספיק זמן? זה נשמע כאילו את
מאשימה את עצמך במה שקרה."
"ישבתי איתו קצת, ובאותו יום אפילו חשבתי שהשקעתי בו יותר זמן
מבד"כ, הייתי גאה בעצמי קצת שמצאתי רגע לשבת איתו ולהקשיב לו.
הוא נשמע כל כך מבולבל, כל הזמן שאל איפה אישתו, פיטפט משהו על
זה שהבן שלו צריך לקנות לו שעון חדש, כי שלו כבר לא עובד."
"ומה קרה?"
"ואז היה לו רגע כמעט צלול. ממש לפני שהלכתי הביתה. היינו לבד
בחדר, ז"א לא היו בני משפחה של אנשים אחרים. התיישבתי לידו
והוא נשמע כל כך צלול, כל כך...הוא הסתכל לי בעיניים ואמר שהוא
חושב שהגיע הזמן למות. הוא אמר שחשב על זה והוא לא רוצה להיות
נטל לבן שלו. ואתה יודע, זה מדהים איך החיים שלנו מושפעים
מהמחשבות שלנו, מהכיוון הפסיכולוגי בו אנחנו נמצאים. פשוט
מדהים לראות איך אדם מחליט שהוא מיצה, שנמאס לו ושהוא צריך
למות, ופתאום יומיים אחרי. פשוט הזוי"
"את לא מצליחה לסיים את המשפטים שלך, עד כדי כך הופתעת ממהלך
הארועים?"
"זה לא שהופתעתי. אחרי שראיתי אותו במצב קשה, מחובר למכונת
הנשמה, היה משהו באוויר. ריח של סוף. וזה היה עצוב נורא כי הוא
תכנן את זה ואני ראיתי שזה הולך להיגמר ואז התכונה האנושית הכי
מעצבנת בעולם נכנסת לפעולה ופתאום אתה מוצא את עצמך מקווה.
מקווה בשבילו, או אולי בשביל עצמך. מקווה שיש משהו בעולם הזה
שיעטוף אותך בצמר גפן, כמו שההורים נהגו לעשות, וימנע ממך את
האמת המרירה עד דמעות."
"וכשראית אותו במצב קשה, למה את חושבת שזה דבר רע לקוות?"
"כי הוא לא רצה לחיות יותר. אני זוכרת שניגשתי לאחות ושאלתי
אותה האם אנשים יוצאים מזה בד"כ, שאלתי אותה כמה זמן סביר שהוא
יהיה במצב הזה. היא ניסתה לדבר בהרבה מילים ריקות, ובין השורות
חסרות התוכן שלה קראתי שאין הרבה תקווה, ובכל זאת היא צצה לי
מאיפשהו הכלבה הקטנה." התרווחתי על הספה שלו, הוא הציץ בשעון.
ידעתי שהוא רוצה לסיים את השיחה הזאת ולא להשאיר אותי חסרת
מענה, למרות שהזמן שלנו נגמר לפני עשר דקות.
"הזכרת שמישהי אמרה לך שלא רואים עלייך שאת עצובה"
"כן, זה היה אפילו קצת תמים מצידה. מה, אנשים לא מכירים את
התחושה הטובה ביותר שיש לאדם? לא כולם משתמשים בהכחשה כשרגעים
כאלה מגיעים? אני מבינה שציניות זו תכונה נדירה שרק אני ניחנתי
בה, וכל השאר הם אופטימיים ללא תקנה, אבל אפילו לא הכחשה,
באמת? איך הם חיים עם עצמם?" שוב הוא הציץ בשעון, הוא ניסה
להכווין את השיחה למקום מאוד ברור לי ולו ואני בכח ניסיתי
להתרחק משם בריצה המהירה ביותר שיכולתי, וכל פעם חזרתי לשם
כאילו זה מה שנועד לקרות ואין בידי שום כח לתקן זאת. ופתאום
הרגשתי דמעה זולגת כי פשוט לא הצלחתי לרסן אותה. "הוא היה כל
כך מקסים אתה יודע, התמונה שהייתי רוצה לזכור ממנו היא כשהוא
ישב בכורסא ומרח על עצמו קרם, ולא התמונה שחקוקה לי בראש.
כשהוא שוכב במיטה חסר אונים, מחובר למליוני צינורות, מנופח, עם
עיניים עצומות. התמונה שבה הבנתי שהוא לא הולך להתעורר יותר.
זה מה שאני אזכור ממנו, מלזר, מהמטופל הראשון שלי. הראשון שלי
שמת..."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה דעתך על...
אגדה?

הגורו יאיא
משלים משפט
שהרצל לא מצא לו
את הסוף.


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/3/14 7:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סשה סמיט

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה