כשהייתי קטן הייתי סופר כבשים. גם כשהייתי ער. כל כבש שהיה
עובר מעלי, הייתי נותן לו "צ'אף", כדי שלא יהיה עצוב. אני
הייתי בד"כ ילד עצוב. אבא שלי גר מאוד רחוק. ואמא מאוד
התגעגעה. אבא תמיד אמר שהוא עובד בשביל כולנו, בגלל זה הוא אף
פעם לא בבית. לא ממש הבנתי את זה, עד שאמא אמרה יום אחד, שרק
אם אבא יעבוד יהיה לנו לחם.

יום אחד יצאנו, אמא ואני, לשוק, לקנות דגים. אמא שלי החליקה,
ואז פתאום בא אלי הכבש מאתמול והתחיל לדבר איתי. הוא סיפר לי
כל מיני דברים, ולא שמתי לב שאמא מבקשת ממני לעזור לה. כשכבר
כן שמתי לב היו כמה אנשים לידה שעזרו לה לקום ולאסוף את
הקניות. רק העגבניות כבר התלכלכו מהכביש ואף אחד לא הרים אותן.
אמא נורא כעסה עלי על זה שלא עזרתי לה, ואמרה שאני כפוי טובה
ולא יודע איזה מזל יש לי, שיש לי אוכל ומיטה ובגדים יפים. ואני
דוקא חשבתי, שהמזל הכי גדול שלי, הוא שאני יודע לדבר עם כבשים.