אהוב,
אינני בטוחה מדוע כמהה אני כל-כך לכתוב לך את שבחרתי לשמור
לעצמי.

אני סבורה כי השתיקות שבי , בוערות להשתחרר מכבליהן.

חשה שאילו הייתי מתמסרת אל תוככי ומפצירה בך להיות לי לאוזן,
היית מגלה שכל פחדייך רחוקים מאתנו שנות אור.

כוונותיי אלייך, ככל שהיו ונותרו, טהורות ואמיתיות.

דע , שכל שחפצה נפשי קרבתך אליי וקרבתי אלייך.

בשהותי עמך המילים התפזרו ממני כמו עלים בשלכת ושתיקה התיישבה
לחבק שורשיי .

יודעת את כוחן של מילים ועם זאת השתיקות איתך היו יותר מכל שפה
שהכרתי וידעתי בי.

העוצמות , כקשת של צבעים אחרי הגשם רחוקות מלהיות רק דמיוני
העשיר וחסר הגבולות.

וליבי, ליבי אלייך אהוב.

ושתיקות, שתיקותיי נמרחות על לבן בכחול,מבקשות למצוא מקלט
בעינייך, מגדלור לליבך.

רוצה להסיר חששותייך וללחוש שכל שהסתרת מאוזניי כבר ידעתי
מעינייך ועדיין לא יכולתי להדחיק רגשותיי.

רגשותיי שגעשו וגועשים כצונאמי , ששטפו ושוטפים את כולי גם
כשאתה רחוק ובפרט שאני לצידך.

שכנעתי את עצמי שאולי בחרת להגן על נפשי המיוסרת, הנחבאת אל
השתיקות. מנסה להתעלות על המשחק האכזרי אך המשעשע "מונופול
הרגשות".

כל שהייתי זקוקה ליציבות וביטחון , שתהיה לי  ואני לך ליותר
מרגעים עצומים.

כזו אני , טוטאלית ואינני מכירה ורוצה בדרך אחרת מזו.

טוטאליות בלתי מתפשרת כזו שעוטפת ולא משחררת כשאחד מצליח לפעום
את ליבי.

ומה רבו פעימותיי עמך.עזה כמות האהבה.

מנסה אני בכל כוחותיי לכבד את הגלות בה בחרת.

והנה כוחותיי צללו אל ליבך, געשו בשלי ,נמסים הרחק מכל
ניסיונותיי לשומרם לעצמי.

נשמתי,

אני אוהבת אותך מעולמות שזכרוני אינו יודע . אוהבת משורש נשמתי
, שידעה אותך עוד רבות לפניי.

את שידעה לא אוכל להרחיק ממנה , לא אוכל לקחתה ממך, מעימנו.

אמת אחת ידעתי ובה ובה בלבד דיברתי.

אני,

ששוברת שתיקה.