נשף מסכות בקאסבה של חברון
כל האבנים הדוממות פתאום שרות
הילדים העצורים, קלי רגליים הם רוקדים
ורימונים של גז מדמיע קולחים עשן של צחוק.

טיפוס קצת משונה, קצת תמהוני
על החמור הצבעוני
רוכב בין ציר המתפללים לבית הדסה
לוקח טרמפ בחור רזה,
עם כתר של פרחים-קוצים כזה
שאת הצלב מהר הכניס אל הבגאז'

שניהם ביחד דוהרים ואז לפתע נפגשים
עם חבר ישן נושן ושמו מוחמד
ולנביא יש פטור זקן, פטור מנשק מזויין
מחוייך אל המסע הוא מצטרף
בת קול, מתניע את סוסו המעופף...

שלושתם הפליגו לאיטם
צלילי הרדיו שאיתם
עוד להיט של גלגל"צ שופע באסים
בסמטאות העייפות אשר בשקט נשפכות
למערת המכפלה המנומנמת

פצצות שחוקות של תאורה,
הפיצו אור ואהבה
המרגמות העגומות שרקו ניגון של אושר
הרימונים הפוריים פצחו בקול פעמונים
במקהלת המלחמה שמסתיימת
מזמור תפילה של הקלה, עושה שלום נותן ברכה
קושר זרי דפנה נוקרים ושושנות

מערום הנשקים, הנצורים- המיצרים
אשר חנק את שלוותם שלא תופר עוד,
כעת מוצב כמדרגות, חרש חרש מטפסות
אל הרקיע השביעי כסוף נכספתי.

וזה זורק אותי מצד לצד,
חובט בי ומטלטל,
ימינה שמאלה בסערה של רגשות
בין התפילה למחילה
בין הכפירה לאמונה,
הקאסבה של חברון כחוט שני עוברת
המחסנית שבהכנס,
הלב נצבט, רחום, כועס,
המתעורר בהשראה, בשאלה,
האם זה כאן? האם זה שם?
זה מעתה? או עד עולם?
האם זה בי? או בו? או בנו?

ואז בשקט מקפלים, את "כוננות מתפללים"
ובשורה אני פורק שוב את הנשק,
פורק מעול וממצוות, מחטאים ושאלות
אל שק שינה צונח בהשקט ובבטחה
שואל אותי, שואל אותך האם אדע לי מנוחה?
ואם בכלל אוכל לישון לבד הלילה

וכל זאת עד מחר, אז אשוב אל המשמר
ואחפש את החמור, את הניגון.
כמעיין בלב מדבר, טיפת האור המהורהר
במציאות השברירית המעורערת
ברימוניי יש רסיסים, ידיי אוחזות במתפסים
אולי אמשיך לחלום עד שאגמור את המשמרת.