האמת עבר כבר חודש.
משעשע איך לעיתים חודש נחשב לתקופה קצרה מאוד, ולעיתים הוא
מרגיש כמו נצח.
במקרה שלי, זה נצח.

עבר חודש שלם מאז הפעם האחרונה שהסתכלת לי בעיניים, חודש מאז
שניגבת לי את הדמעות, נגעת בי, נישקת אותי, צחקת איתי ובעיקר
חודש מאז שראית איתי את העתיד שלך.

אציין ואומר שאני לא מאמינה באהבה, מעולם לא אהבתי, ואולי
מעולם גם לא אוהב. התחושה הכי "מאוהבת" שזכיתי לחוות הייתה
אהבה אפלטונית, שאין ולא יהיה לה סיכוי להפוך לאהבה רומנטית,
עקב מגבלות כאלה ואחרות.

אבל איתך התחלתי לפקפק קצת.

הכרתי אותך לראשונה לפני 4 שנים, כהתחלת איתי במועדון, הוספת
אותי לפייסבוק, ומעולם לא יצרת קשר.

יש לי אלפי חברים בפייסבוק, אז אף פעם לא שמתי לב שאתה קיים,
גם מהמועדון לא זכרתי אותך.

בלילה של שיעמום ונדודי שינה שלחתי הודעות לכמה אנשים שהיו
מחוברים (מעטים האנשים שמחוברים לצ'ט באמצע שבוע בשלוש לפני
בוקר) ואתה היית בין היחידים שהיו אונליין.

התחלנו לדבר וסיקרנת אותי. רוב האנשים משעממים אותי. אתה לא.
יצאתי באותה תקופה עם מישהו, ואתה, "הוירטואלי" עניינת אותי
יותר.
הקטע המשעשע הוא שבכלל לא נראית או נשמעת כמו הטייפ קאסט שלי.
מאז ומתמיד נמשכתי לעוצמה, ואתה בכלל חנון. בנוסף, תמיד נמשכתי
ל"דמויות אב", ואתה היית ה"דמות" הכי רחוקה מזה.

בשלב מסוים, ביקשת את המספר טלפון שלי, ולמרות שאני לא נוטה
לתת את המספר שלי לאנשים שאני לא מכירה לעומק, משהו בתוכי אמר
לי אחרת, וקיבלת את המספר שלי בקלות יחסית.

בפגישה הראשונה, הגעתי מלאה בביטחון עצמי. אתה, לעומת זאת,
היית בטוח הרבה פחות. חוסר הביטחוו שלך משך אותי, הוא גרם לי
לרצות לעטוף אותך בחום, לחבק. התנשקנו כל הערב. הברמן בבר
הקבוע שלי היה בהלם, כמו גם שאר עובדי המקום, שלקחו אותי לצד
בתורות ושאלו אותי מה אני עושה עם אחד כמוך.

ההלם שלהם גרם לי להימשך אליך עוד יותר. רציתי לשבור חוקים
ומוסכמות. רציתי להראות שאני יכולה גם אחרת. האמת, הרגשתי שאני
גם קצת עושה לך טובה.

אחרי הדייט הראשון שלנו, ביקשת שנהיה בלעדיים, ושלא נצא עם
אנשים אחרים. הסכמתי. והאמת ששיקרתי. כמה ימים אחרי ההבטחה
שלי, כבר הייתי בדייט עם מישהו אחר. מישהו ש"על הנייר" הוא
יותר הטיפוס שלי. התנשקתי גם איתו. לא יכלתי להאמין שחנון
ימשוך אותי יותר מהגבר העוצמתי והמבוגר שנמצא לפניי. באותו
הרגע, פשוט זילזלתי בך.

למרות זאת, לא הסכמתי לצאת עם הבחור החדש יותר, והתמקדתי בך
יותר ויותר. אפילו שכבנו ביום האהבה, או סמוך ליום הזה. נעשיתי
יותר נחמדה אליך, ונראה היה שהביטחון העצמי שלך עולה. אגב, שלי
במקביל התחיל לרדת. פשוט התבלבלתי. לא יודעת מה אני רוצה, ואם
בכלל. אפילו קראתי לך פעם אחת בשם של הבחור מהדייט השני.
התנצלתי וקיבלת את זה.

כשהבחור מהדייט השני גילה שאני במערכת יחסים איתך, הוא התחיל
בקמפיין שיכנוע אימתני על כמה שאתה לא מתאים לי, וכמה שהוא כן.
באיזהשהו מקום האמנתי לו, הרי חשבתי ככה מההתחלה גם בעצמי.
כשהגעתי אליך הביתה באותו היום שכבנו, ולא הרגשתי כלום. לא
נהניתי בכלל. ביום למחרת הודעתי לחברות בעבודה שאני רוצה
להיפרד ממך. למרות היחס הקר שלי, הביטחון שלך עלה, ושלי ירד
עוד.

המשכנו לצאת. הלכתי למסעדה עם חברה, והצטרף אלינו ידיד שלה.
הוא היה הטעם שלי במראה וגם הוא "על הנייר" התאים לי הרבה יותר
ממך. הוא פלירטט איתי וביקש ממני להיפרד ממך. רציתי להקשיב לו.
למרות זאת, את אותו הערב התעקשתי לבלות איתך. הוא הקפיץ אותי
לבית שלך, ולא רציתי לראות אותו יותר. הביטחון שלי ירד ממש.

בסופ"ש הבא ההתנהגות שלך השתנתה. היית כוחני ומלא ביטחון עצמי,
והאמת גם לא כל כך נחמד. בכיתי בלי הפסקה ליידך כי לא הבנתי
לאן נעלם הבחור הנחמד והחנון שחיבבתי?
כשאיבדתי אותו, גם הסתבר לי שחיבבתי אותו הרבה יותר ממה
שחשבתי, אפילו שהוא לא התאים לי "על הנייר".

ניסיתי ל"החזיר אותך" לנחמדות שלך בכל מחיר, אפילו אמרתי לך
שאני אוהבת אותך, כי חשבתי שזה יכניס אותך להלם ויוציא אותך
מהמצב רוח הקרבי. זה לא עזר.

הרגישות היחידה שהפגנת כלפיי היא שבכית כשאני בכיתי, כי טענת
שזה מכאיב לך. האמת זה היה מוזר, גבר שבוכה זה הכי רחוק שאפשר
מגבר עוצמתי, זה כ"כ לא מתאים לי. כבר הייתי ממש מבולבלת.

הבנתי שהגבר שרציתי שתהיה כבר לא יחזור, הוא הלך לי לאיבוד.
אולי הוא יחזור בשביל בחורה אחרת, אבל הוא לא רוצה להיות שם
בשבילי. החלטנו לסיים את הכל.

נסענו ל"סוף שבוע טרום פרידה", שאחריו החלטתי שלא נדבר אחד עם
השניה. לא מומלץ בעליל. למרבה ההפתעה, התייחסת אליי כמו לנסיכה
כל הסופ"ש. היה אפילו נדמה לרגע שהבחור שיצא איתי בהתחלה חזר.
אבל הוא לא. כשחזרנו מחקתי אותך מכל אמצעי תקשורת, ומאז
נפרדינו דרכינו.

עכשיו אתה לא איתי, לא על "הנייר", ולא על המסך בפייסבוק, ולא
בבית שלך, ולא בבית מלון.

ולמרות שעבר חודש שלם, אני עדיין תוהה האם כל כך הייתי בטוחה
שאתה לא מתאים לי "על הנייר" עד שהתעלמתי מכך שכיף לי, והרסתי
את המערכת יחסים שלנו במעשיי שלי?

או שהייתי כל כך מרוכזת בכך שאתה לא מתאים לי שפשוט לא שמתי לב
שאתה בכלל לא חנון, אלא גבר בטוח בעצמו, בדיוק כמו שחיפשתי בכל
הזמן שהייתי איתך?  

ואולי, אתה סתם לא נחמד, בדיוק כמו שהיית באותו סופ"ש... וכל
כך הייתי עסוקה בדברים אחרים, שלא שמתי לב שהבחור שהצגת לי
בהתחלה בכלל לא קיים?

כנראה שאני לא אגלה אף פעם.

רק שתדע, כמה טיפשי שזה נשמע, שאני מתגעגעת.