דמעות ניקוו בעיניי אנשי הכפר בעת שזרמי מים החלו לפרוץ מהסכר
בקול שאון מתגלגל בדרכם מטה תוך שהם דורסים כל העומד בדרכם.
שבוע ימים דמעו עד ששקטה הארץ ועמק שלם נמחה מעל פני האדמה על
מזבח הקידמה. פקידי ממשל לבושי שרד היו אלה שבישרו לראש הכפר
שתוך שנה נעקור למחוז אחר למען סין חזקה יותר. מכונות ענק החלו
בפועלן לשנות סדרי בראשית תוך שהן עוקרות הרים וקושרות בבטון
אפור ערוצים. רעש הכלים והמולת מחנות העובדים הפרו את שלוות
העמק והחליפו את רשרוש העלים כאשר רוח מזדמנת גלשה ללחוש על
עמק.

חלקת אדמה שאבות אבותיי עיבדוה משך דורות, הוקרבה למען המפלגה
כמו-גם חיי המשפחה, ואין פוצה ואין חולק.

ציטוטים מ"הספר האדום" עיטרו את קירות כיתת הלימוד שבכפר. כיתה
אחת בה התקבצו בני כל הגילאים על מחצלות ושיננו מהלוח מנטרה
אחר מנטרה של המהפכה התרבותית שאת מילותיהן לא הבנו. אז לא
נתתי את תשומת ליבי שבכיתה, הרוב בה היו בנים. הבנות מן הסתם
אינן צריכות ללמוד, אפשר שחלפה מחשבה במוחי, משום שתפקידן הוא
לעסוק במלאכת הבית ושעות לימוד הן ברכה לבטלה.

כילד הייתי מקפץ בין השורות הנטועות ורץ להגיש מים לאימי ואבי
שבוססו במים, גוום רכון וידיהם שקועות, מחפשות אחר האדמה
להטמין עוד שרש, ודומה שאין לזה סוף. את הארז שגידלנו החלפנו
בעסקאות חליפין עם דייגים, מגדלי חזירים ובעלי תרנגולות ובו גם
שילמנו את מיסי המעשר למדינה.

בנעוריי כבר הייתי מיומן דיי בעבודת השדה, כחלק מעתידי הקבוע
מראש. הרבה ברירות לא ניתנו בידי אבי וכך גם לאביו. הבן הוא
שנוטל על עצמו בבחרותו את העול לפרנסת המשפחה.

שיירת עגלות רתומות לתאואים הובילה אותנו לחיים חדשים שאין
בהם עתיד. על העגלות הועמסו כלי המטבח, מחצלות, ריהוט, בגדים
וכלי עבודה, הילדים הקטנים כמו גם הזקנים הושבו בלא יתרת כבוד
במרומי הערימה, לבל יאטו את הקצב, כשלצידן נשרכו שאר בני
המשפחה. אב, אם, הוריהם וילדם האחד, בן על פי רוב.

בעגלה לידנו התנהלה משפחת סו. הם גרו בקצה השני של הכפר וגידלו
חזירים. זוג הורים בוגר וביתם, שיאן, אותה הייתי פוגש לעיתים
רחוקות, בעיקר בטקסים וחגיגות דתיות.

מכיוון שהכפר הה משופע בבנים, על מנת למצוא כלה היו גברברי
הכפר נוסעים לעיר המחוז אליה היו מגיעות בחורות מכפרים רחוקים
שבמערב. המטרה הייתה משותפת והדרישות צנועות. אישה בריאה
שיודעת את מלאכת הבית והשדה, וגבר שייתן מחסה ופרנסה.

שיאן הייתה בוגרת ממני, התנהגותה סגורה וצנועה כדרך בנות
המקום. גם עתידה היה כתוב, רועת חזירים. את המנוחות הקצרות
חלקנו באכילה חטופה, שתיית כוס תה ודברי רכיל עם בני משפחת
סו.

מגדלי החזירים היו בתחתית הסולם החברתי בכפר. אנשים שלא הוצרכו
לעמול קשה כדי להוציא את לחמם, זאת מהתבוססות חזיריהם בשאריות
אשפה והקירבה להם מדיפה ניחוח צחנה מתמדת. רובם אגב, היו
מבוגרים ו"מבורכים" רק בבנות.

בימים בהם המשטר אוסר על יותר מילד אחד במשפחה חשיבות גדולה יש
למין הילוד. בן זכר מעבר לכך שנשא את שם המשפחה, לפחות לעוד
דור, היווה גם כוח עבודה. עזרה בצעירותו ומפרנס את הוריו
בבגרותו.

תמותת הבנות הילודות הייתה גבוהה מזו של הבנים. עניין של ברירה
טבעית, של החזק שורד הנחתי לתומי.

הורי נהגו יפה בבני משפחת סו, כיבדום וחלקו עימם ממזוננו. גם
אני מצאתי בשיאן בת שיח. לעת ערב כשהשיירה הייתה עוצרת למנוחת
הלילה, לאחר שחרור הבהמות והאכלתם, היינו פורשים,שיאן ואני,
לצד המחנה וחולקים חלומות עתיד וקברי עבר. חרף השוני בו גדלנו
וחונכנו, תאמו ציפיותינו מפני הבאות לקרות אותנו. משפחותינו
שחזו בחברות המתהווה עודדו אותנו בשתיקה ובחיוך, כדרך שבני
המקום נוהגים, כאשר כל מהלך של גלגל העגלה, העלה עוד כריכה
במערכת יחסינו.

תום המסע כבר נראה באופק וכולם החלו להידרך לקראת האדמה אותה
נקבל. דיבורים של ספקנות מול תקווה מילאו את חלל האוויר. האם
האדמה ראויה? האם המים בנמצא? הבתים מתאימים למשכן? כיצד
יקבלונו השכנים, כגוזלים את נחלתם? והחלו מחלוקות, מי יקבל בית
בצמוד לבאר ומי בקצה הכפר? חוסר האונים שבאי הידיעה זעזע את
הכול.

רחוב ומשני צידיו בקתות חימר קידם את פנינו לביתנו החדש. כל
משפחה קיבלה בקתה וחלקת אדמה לפי רשימה מוכנה מראש שפקיד לבוש
מדים מגוהצים הקריא מתוכה. ואין מתווכחים עם החוק ואין חולקים
על הדרך לסין חזקה שתשלוט בעולם. כולנו נרתמים למאמץ, וזה
חלקנו בו.

יחסי החיבה שגילינו שיאן ואני זה בזו העלו את הרצון למסדם.
החלטנו להפתיע את הורינו ולא לשתפם בהחלטה, אלא להפתיעם בהכרזה
בארוחת החג הבא שמישמש וקרב.

ללא ידיעתם הלכנו לנציג המפלגה האזורי ונרשמנו לנישואין. עבודת
ניירת הכרחית לקבלת ברכת השלטונות כמו גם הרשאה להרחבת הבית
ולהגדלת הנחלה, עניין של חודשים מספר.

החג קרב וביקשתי מהוריי לזמן גם את משפחת סו לארוחת החג.
לבושים במיטב בגדינו התכנסנו.

אל שלחן החג הערוך הביאה עימה משפחת סו מבחר בשרים לכבד את
בעלי הבית, ואת שיאן.

בתום הארוחה על כוס ברכה של יין אורז קמנו שיאן ואני ובפינו
הבשורה.

תחת קריאות שמחה, חזינו בפנים חיוורות ומבטים מבועתים שנשלחו
בין ההורים. אימי חשה חולשה והתמוטטה על שלחן החג, ואבי חש
להשיב את נפשה. שיאן ואני המומים ממה שצופות עיננו נותרנו
פעורי פה. לאחר מספר דקות של המולה מששב השקט לשרור, פנה אלי
אבי ואמר "זה אסור" וסתם.