פעם בחודש היא מרשה לעצמה לצאת לחופשה בת יום. חופשה קצרה שבה
היא נותנת לעצמה לנוח משיממון המשרד, הלוחץ המפריע והכבד.
היא מתאמנת קבוע בחדר כושר, שלוש פעמים בשבוע, שנמצא בבניין
החברה בו היא עובדת. כן, חברת היי-טק, ומרוויחה יפה.
לאמיתו של דבר היא אוהבת יותר לרוץ, חופשייה לנפשה מותחת את
שרירי רגליה ורצה ורצה, עד שהיא כולה זיעה אחת גדולה. האייפוד
מתנגן באוזניה בשירים ובמוזיקה שמקפיצה ומזרזרת אותה בריצה.
כשהיא חוזרת אחרי ריצה, היא מתקלחת וחושבת תוך כדי, מה תעשה
עכשיו. מה תעשה ברגע הנתון הזה כשכל האנרגיה שלה בשיאה. אז היא
מכינה סלט גדול ומחממת כמה בורקסים ומתענגת על רגע הלעיסה.
יש לה חבר, חבר שהיא אוהבת, כן, אפשר לומר שהיא אוהבת אותו.
היא רוצה מאוד שיגיד לה שהוא מעוניין שהיחסים יתקדמו יותר,
שיעברו לגור ביחד. שיתחילו לבנות עתיד משותף, וכל מה שכרוך
בכך. אך הוא לא אומר, והיא לא רוצה לומר לו, אלא שהוא זה
שיציע. מעין התנצחות פנימית שלה שאומרת שהוא זה שייקח את
המושכות ויכתיב את הקצב. סתם מחשבה פרה היסטורית, הרי גם לה יש
רצונות.
אז בינתיים היא בדירתה הקטנה, ביום חופשתה בת היום מעבודתה,
חושבת שהיא רוצה לעשות משהו, רק לא יודעת מה.
היא יורדת לבית הקפה הסמוך לביתה, כשכבר מכירים אותה שם, ואף
כשהיא נכנסת, המלצרית שואלת לשלומה, והן מחליפות כמה מילים עם
חיוכים קטנים.
היא מתיישבת ומזמינה לאטה, מתלבטת קצת אם להזמין קרואסון,
ובוחרת שכן, מאוד יתאים לה קרואסון.
דיוויד בואי מתנגן ברקע, נותן לצלילים לבקע את המערך הקיים,
והחלל כולו נעטף במין תוגה בלתי מוסברת של מלודיות. היא שותה
אט אט את הקפה שלה, נוגסת במתינות בקרואסון וחושבת על החופשה
שלה ליום אחד, שבו היא פשוט יושבת ושותה קפה.
קרירות מלטפת את אברי גופה, קרירות של סוף החורף, כשהאביב
מבעבע לאיטו, והיא נושמת את אוויר המזגנים בתוך בית הקפה.
בינתיים השיר התחלף, וניק קייב תופס את מקומו ומתחיל לשיר על
הספינות שישלח לאהובתו כדי להביאה אליו.
בזמן הזה היא היתה צריכה לעשות משהו, לא לשבת בעצלתיים ולבהות
בחלל.
היא נזכרת שהיא הביאה עימה ספר, אולי תקרא קצת. היא מפשפשת
בתיקה, ומוציאה ספר, אך התבלבלה ולא לקחה סיפורת, אלא ספר
שירים. אמילי דיקנסון, הסופרת המלנכולית שלה. היא מדפדפת תוך
כדי שמיעת הדיבורים המהוסים בבית הקפה, התקפי מלמולים חסרי
פשר, והיא מנסה לקרוא שיר שסימנה, שיר על ההוויה, שיר על עצב
שקיים בעולם. על הרצון של הכותבת להיות יותר קשורה לעצמה
ולהווה הקיים.
חבל שלקחה דווקא את ספר השירים הזה, לא רצתה להרגיש עצב כאשר
היא צריכה חיזוקים חיוביים, כאלו שירימו אותה.
לאחר שהכניסה את הספר חזרה לתיק, שילמה ויצאה לתוך יום שטוף
השמש, החליטה שהיום שכמעט נגמר לה, נוצל לצרכי התרעננות מן
העולם הרגיל שלה.
הודעת טקסט צפצפה באייפון שלה. החבר שלה, ששואל מה עשתה היום,
כי ידע שהיא לא עובדת.
היא כתבה לו, סתם, העבירה את היום בסתם.