מעשה בשטן נצלני.
יום אחד העלה את קצפי.
עשק המונים עוד ועוד.

רק טיפש יכול לומר
שכאשר חם ואז גם כן קר
ובפסנתר לנגן אפשר
כשבוכים בכי מר

אך אני שטוב מכיר
מאז נולדה עינתי
אומר לכם במו אוזני
נגינה ובכי שמעתי!!

זה היה ביום הולדת
של אביה- עמיקם
אז באו סבתא וגם סבא
להשתתף בשמחתם.

מיד הגישו לשולחן
בורקס, בייגלך ועוגה
ו"מה תשתו? קפה או תה?"
כמו בכל חגיגה

ואז אמה של עינת,
כדי לרומם את האווירה
הציעה לעינת שתנגן
על הפסנתר יצירה.

אך עינת שבקונסבטוריון
מנגנת יצירות שלמות,
כאן בנוכחות סבא וסבתא
מתביישת מאוד.

ובתשובה נשמעה קריאה
של עינת הנרגשת:
"לא אנגן! אני לא יכולה!
אני מתביישת!"

כי עינת שבקונסרבטוריון
מנגנת יצירות שלמות,
כאן בנוכחות סבא וסבתא
מתביישת מאוד.

במטבח היה ויכוח
אך כרגיל אמה ניצחה,
ואז לסלון נכנסה
המנוצחת-הבוכה.

היא התיישבה ליד הפסנתר
והתחילה לנגן,
אך בין הצלילים נשמע הבכי
של אסיר מעונה ומסכן.

שני צלילים והיא מתייפחת
והבכי מרעיד גופה,
אך היא ממשיכה לנגן,
בקצב ובתנופה.

עד שסבא ( זה אני!)
שהוא אדם רגשני,
כדי הבכי לעצור
ניגש אליה מאחור,
את ראשה ליטף לאט
ולחש לה:"די עינת!
הרגעי ואל תבכי,
אם אינך רוצה-אל תנגני,
הניגונים והניגוניות
לא שווים, כדי לבכות!"

אך עד הסוף נשמעו הצלילים
בהתייפחות מתובלים
עד שהנגינה המוזרה
סוף כל סוף נגמרה
ועינת ננעלה בתוך חדרה.

לא אתפלא, אם בעוד שנים
כאשר עינת תגדל,
תכריז: "אני שונאת פסנתר!"
ואמה תאמר רק: "חבל!"

אך אין דבר - עוד יש תקוה
לנגינה בפסנתר,
כאשר עינת תזניח אותו-
הוא לעילית יימסר

וכאשר השלישית עידית תגדל
שתמיד אהבה להרעיש
באצבע אחת תנגן
כשלא ישמע אותה איש.

ובסוף כשלא יהיה למי
לנגן על הפסנתר -
אביהם עמיקם יתיישב על ידו
ושירים אהובים יאלתר.