[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אגם דור
/
יהלומים בשמיים

כך תישמע התנגשות בהולך רגל במהירות 60 קמ"ש:
בום פחחחחחחםחלגכחלגךחכלד.
וכך תישמע התנגשות בהולך רגל במהירות 40 קמ"ש:
בום אאוץ פחחחחח.
מכבה את הרדיו.
ואיך זה ישמע אם אני מתנגש במהירות 60 קמ"ש, ואז עושה רברס על
הולך הרגל, תוך פניה חדה לימין?
את יודעת, שאני מעדיף את ימין על שמאל.
- אני יודעת, חמוד שלי.
בוקר טוב מדינה בדרך אמא.
- בוקר טוב.
עמוס, עמוס, ממחלף עד מחלף. תמיד עמוס להם! למה הם עמוסים !?!

- אני לא יודעת, חמוד שלי.
מערך הלחימה של חיל החימוש. מחנים חינם בחניון נתיב. למידע
כוכבית שמונים ושבע שמונים ושבע. אראלה ממפעל הפיס התקשרה אלי,
סיפרתי לך?
- לא חמוד שלי.
אמא, זה הכל החלטות וסדרי עדיפויות.
גם גדי אייזנקוט חושב ככה. מעניין אם הוא קשור לדריסה של הולכי
רגל.
- חמוד, למה אתה מכווץ ככה, על הרצפה?
נוח לי ככה. זה מה שקורה עכשיו. זה בחסות ONE DESIGN CENTER.
את יודעת אמא? הם לא מצליחים להדאיג אותי. הם מנסים. שמים
מוסיקה מדאיגה כזאת כל הזמן. כאילו העולם הולך להגמר. מלחיצים
אותך, ואז שמים מוסיקה שתרגיע אותך. ככה אתה נהיה מכור, כמו
כלב, עם הלשון בחוץ. רגע אחד דואג, ורגע אחרי זה נרגע. זו
תנועת סינוס כזו, שעולה ויורד, זה ממכר, את מבינה? זה הולך, עם
התנועה של הבטן שלי, של כולם, אנחנו כמו לוויתנים של דאגות.
אבל לא בגלל זה אני על הרצפה, אני על הרצפה כי היא קרה, וזה
נעים. גם היד שלך קרה. למה את קרה?
-
הליידי גאגא הזאת חושבת שהיא יודעת לשיר. רק כי היא יודעת
לפתוח את הפה שלה ממש חזק. הנה, אני גם יכול. אהההההההה. את זה
אני מבין. אבל מה שאני לא מבין, הכביש עמוס במחלף ההפוך וגם
בכיוון? בכל מקרה, אני חושב שהבנתי את הסיפור. הם גם אומרים לי
שצריך לדרוס אנשים, כי הם אוהבים לדבר על זה, שאנשים נדרסים.
את זוכרת איך דרסתי את הילדות המעצבנות האלו בצומת לידנו?
בדיוק כמו בפרסומת! הקדימה היה במהירות 60 קמ"ש, והרברס 40.
והם משקרים, זה בכלל לא נשמע כמו בפרסומת. הבום הרבה יותר קצר,
והצעקות אחרי זה הרבה יותר ארוכות. זה לפחות שבועיים - שלושה,
עד שכולם מפסיקים לצעוק. ואחרי זה, נהיה שקט מדי. ואף אחד כבר
לא רוצה לדבר. מסתכלים עלי כאילו אני לא מבין, כאילו לא קולט.
אבל אני קולט, עשיתי כל מה שגלגל"ץ אמרו לי לעשות, ואיכשהו זה
היה אשמתי. הם כל היום אומרים לי לדרוס אנשים, להילחץ
מהעומסים, לחפש דרכים חלופיות, דרכים אחרות להיות, לשנוא.
ערבים, נהגים, כושים, שמאלנים, מתנחלים, להביט לשני הצדדים,
לאמץ כלבים וחתולים, להבין בלי להפנים, לא לכעוס על משרד
הפנים, תמיד להקדים, לא להיכנס ללופים -
-
אני רגוע, אני מזיע כי חם. את חושבת שיוכלו לסדר לי כאן
טלביזיה? אני כל הזמן עם הרדיו, ואת יודעת, כשאתה נמצא מספיק
זמן עם משהו, אתה הופך להיות המשהו הזה. אני קולט וקולט, ואז
אני משדר, מעביר מסרים. הופך לרדיו אנושי. מכונת מסרים
אורגנית. עם אג'נדה משלה. אני לא חושב שאנחנו בכלל יכולים
ליצור משהו משלנו. אנחנו פשוט מקבלים מסרים, ומוציאים אותם
חזרה החוצה, קצת כמו כלב שזורקים לו כדור טניס, והוא מחזיר
אותו, לעוס יותר, עם הרבה רוק של התלהבות אנושית, ועם האמונה
שיש בכך מטרה מסויימת, או ערך. הכלב לא מבין שהוא רץ וחוזר,
וזה כל פעם כדור אחר, אבל אותו מסלול ריצה, מלא בחרא, שמסתיים
בדיוק איפה שהתחיל.
- אני לא יודעת חמוד שלי.
אמא תדליקי את הרדיו, צריך להיות עכשיו שירים שאני אוהב. טוב
עזבי אני אדליק. הנה, שיר תקווה, מה אמרתי לך? Changes של
Tupac. אנחנו צריכים להשתנות. צריכים לקוות. יהיה טוב.. עכשיו
כולם נרגעים. ותיכף שוב הם ינסו להדאיג. עלי זה כבר לא משפיע.
כי אני יודע את האמת. אני יודע איך לשחות איתם, בבריכת הבוץ
המתוחכמת שלהם. לעלות ולרדת, ולא לזוז לשום מקום, אבל להרגיש
כאילו הלכת כבר מיליון קילומטר.
- טוב אבל קום מהרצפה.
כבר קמתי אמא, את לא עוקבת, אני יושב ליד הרדיו, על הכסא ברזל
שמחובר לרצפה. אני אוהב אותו ככה, מחובר. כי אני מנותק ואנחנו
משלימים אחד את השני. ככה אני לא צריך לבחור איפה לשבת. יש
כסא, אני יושב. זו שלמות. זו יציבות. הברזל המוצק, שמנוגד לרוך
האנושי של הגוף שלי. הדביק, המשתפך. לא גלגל"ץ, זה לא יהיה שיר
השנה שלי. אבל תודה ששאלת. איפה הייתי? כן, הגוף הרך. אני יודע
שהוא רך. גם בגלל הרברס שעשיתי, והיה קליק כזה מתנפץ, ואז משהו
מאוד עדין, מרגיש כאילו מנשק לי את הגלגלים, ואז, מלטף בחום
האנושי שלו את האגזוז, ממשיך איתו הלאה עוד כמה מטרים, כאילו
לא רוצה להרפות. הניגוד בין הרך לקשה, זה מה שטעים, אה... יפה,
גם בלחם זה ככה.
- אתה רוצה כריך חמוד שלי?















ד"ר לוין וד"ר לואיס בחדר בקרה, מסתכלים על מסך טלוויזיה.
ד"ר לוין: פציינט 24756. הוא נמצא איתנו כבר 13 שנה. זכור לך
מקרה הדריסה בתל אביב מ-2002?
ד"ר לואיס: זה הבחור שדרס 130 איש באזור התחנה המרכזית?
ד"ר לוין: הוא האחד. מקרה מאוד מיוחד.
ד"ר לואיס: אני לא סבור שהרדיו עושה לו טוב...ניסיתם לכבות לו
אותו?
ד"ר לוין: אכן ניסינו. במשך שנה שלמה הוא שכב ובהה בתקרה, רק
כשהחזרנו לו את גלגל"ץ הוא התעורר לחיים.
ד"ר לואיס: בני משפחה?
ד"ר לוין: במסגרת אירוע הדריסה הראשון, הוא הרג את גב' ווינר,
אמא שלו, שהיתה בת המשפחה היחידה. לאחר הדריסה השניה הוא נלקח
לאברבאנל. הם החליטו שהוא מסוכן מדי למחלקה הסגורה שלהם, ושלחו
אותו לכאן.
ד"ר לואיס: מעניין...


פציינט 24756: אמא, אנחנו כמו יהלומים בשמיים. את יודעת?
שיהלומים הם קשים, אבל יוצרים רוך. את מבינה את הניגוד של זה?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היום אכלתי קודם
את החור של
הפיתה ואז את
הפיתה!





הולדן קולפילד
של הפלאפל.


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/9/13 9:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אגם דור

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה