זה בעיקר הריח, שממלא את האוויר, שמזכיר לי את הבית.
ירקות ירוקים שאני לא יודעת את שמותיהם, כאילו צומחים ומטפסים
למעלה אל תוך אפי. קציצות עגלגלות בתוך מרק כמעט רותח, הריח
שלהן מגיע בגלים קטנים. אפשר להרגיש את הכמון, את הזעפרן, ועוד
תבלינים שראיתי בשוק הרחוק מחוץ לקצה המזרחי של העיר.
השולחן הענק הלבן עמוס בכל טוב, אני מתמלאת מהריחות, ומחכה
ואומרת - אמא, אני מקווה שהיום, אולי -. אמא קוטעת אותי -
ששששש... כולם מתיישבים סביב השולחן, בכיוון השעון.

ד"ר סורש אומר - אנחנו מודים לקאנון, הבודהא של הרחמים. כולם
מתכופפים קדימה. אנחנו מודים לברהמא ושריסטווי, היפה באלים.
אנחנו מודים לפורושה, שהוציא מתוכו אלפי מאכלים. אנחנו מודים
לישו, שהחזיר לארצם את האנגלים.
כולם נשענים קדימה. האווירה נרגעת, ומשתחרר לי קצת פיפי
במכנסיים. רק טיפה. אמא לא הרגישה, אז אני לא מספרת.
קני, בן השמונה, מתחיל לחצות את הקציצות במרק, והריח שלהן
מתחזק ומעצים, כאילו האוויר עצמו מצטרף אליו לסעודה, ונוגס בהן
יחד איתו.
קני: אבא, אנחנו כועסים על האנגלים, נכון?

ד"ר סורש מניח את הכף במרק, ומישיר מבט אל קני. הכף נהיית כבדה
יותר מכל הרהיטים בחדר גם יחד! כולם מפסיקים לאכול ומקשיבים.
אנחנו לעולם לא כועסים על אף אחד קני. זה פשוט מאוד. לכל חיה,
אדם ואל יש את המקום שלו בעולם. ברגע שאחד מהם אינו נמצא
במקומו, הוא אינו ממלא את תפקידו, ומזיק לעצמו ולאחרים. התפקיד
שלנו הוא כאן, לאורך נהר הגנגס, ותפקידם של האנגלים באנגליה.
אתה מבין?
קני מהנהן בכבוד וחוזר למלא את פיו בחצאי קציצות ענקיות. אני
יכולה לשמוע את קולות שתיית המרק, שנשמעים כמו מקהלה של משאבות
מאושרות, כמו מטפי כיבוי אש של האנגלים הטובים, שעזרו לנו
לכבות את האש בכפר, למרות שכבר הכל היה שרוף. הרעש של המיץ
הלבן שכיבה לי את היד, זה היה הרעש הכי מרגיע שאני זוכרת. אבל
גם הרעש של המרק מרגיע, מנחם.

הדודה הזקנה אומרת כמה שהמרק טעים. היא לא יכולה לזכור מתי
אכלה כזה מרק טעים. היא גם לא יכלה לזכור איפה היא יושבת עד
שקני הראה לה, אז יכול להיות שהיא כן אכלה כזה מרק. השמלה שלה
נתפרה במיוחד עבור היום, כי יש לה צבעים של סגול וורוד, עם
פרחים קטנים משולשים, כמו הפרחים שפורחים באמצע החודש שעכשיו,
כשהנהר עולה על גדותיו, ויש ציפור לבנה שעושה עליהם קקי,
ומביאה ברכה לכל מי שמת באותה שנה. היא בירכה כבר את אבא, את
ראדק, מאהיר, טאהא ובאהיר. את סבתא היא עוד לא בירכה, אני
יודעת כי אני עדיין רואה אותה מטיילת ליד הנהר בלילה, לפעמים
היא קוראת בשם של אבא, אבל הוא לא עונה לה. השמלה מאוד יפה,
אני רוצה להגיד לה, אבל אמא לא מרשה לי, היא רוצה שאני אשתוק.
אז אני שותקת.

במנה העיקרית אוכלים מלאי קופטה, אני רוצה לשחות בתוך הרוטב
האדום הזה, הוא עשיר, אמא אומרת, כמו ד"ר סורש. לשחות ולצוף על
האגוזים, ולצלול לתוך החורים שדרכם רואים את הגבינה הלבנה
החמה, לטבוע קצת בתוך הבצק ולקפוץ החוצה כדי להוסיף עוד רוטב
תמרים, אני אוהבת הרבה. אמא אומרת שהחריף לא טוב לי, ואני
משתעלת הרבה, במיוחד מאז כל העשן שנשמתי, אבל לא אכפת לי, זה
טעים לי ככה, ואחרי שאני משתעלת הרבה אז יוצאות לי דמעות ואני
מצליחה לפעמים לראות קצת את אבא.

קני שותה ישר מהצלחת את הרוטב, הוא לא אוהב את המלאי, וד"ר
סורש כבר לא כועס עליו על זה. הוא אוכל איך שהוא רוצה וגם לי
מותר. אמא אמרה לי שאני יכולה ללמוד דברים טובים מאיך שכולם
מתנהגים בשולחן. וכמה שאני פחות אדבר ככה אני אשמע ואלמד יותר.
אדהיטי, אחותו היפה של הד"ר, אוכלת בתאבון רב, ויותר מכולם.
היא אוהבת ללבוש סמרטוטים ישנים ומבטיחה תמיד לכל השולחן שיום
אחד הם יחזרו לאופנה, אמא מאמינה לה ואומרת שהיא צודקת, ושלכל
בגד יש את מחזור החיים שלו. הוא נולד, הופך לאופנתי ומפורסם,
ואז נהיה סמרטוט. אחרי שמישהי כמוני הופכת למישהי כמו אמא,
פתאום הסמרטוט, שקיבל צבעי תבלינים ישנים ויקרים, מזכיר למישהי
הכמוני את הילדות, והיא לובשת אותו, ואז חברה שלה מקנא בה
ורוצה גם. אני לא מבינה למה כולן מקנאות אחת בשניה על כל דבר,
אבל אמא הסבירה לי שקנאה של נשים בגילה זה כוח שמזיז את העולם
יותר מהכסף של ד"ר סורש או מהזרימה של הגנגס.

קני הוא חתיך ויש לו שיער חלק שגולש לצדדים, כמו של ברהמה
שניצח את הנאגה וכל השדים שלו. לפעמים אני מסתכלת לו על השיער
והפנים הרבה זמן. אני חושבת שהוא יכול להרגיש שאני מסתכלת, אז
אני מזיזה את המבט שלי כדי שלא ירגיש. כשהוא מדבר על משהו
שחשוב לו, הקול שלו מזכיר לי את באהיר, אחי הגדול. מעניין אם
הוא כבר נולד מחדש למשפחה אחרת, אולי יש לו מזל והוא הבן של
הרופאה האנגליה שהיתה בהריון כשכיבתה לי את היד עם המיץ הלבן,
הוא חשב שהיא מאוד יפה, ושיש להם קארמה ביחד. אמא, אולי אם אני
אסתכל על קני מספיק זמן בחיים האלה, אז בחיים הבאים נהיה
נשואים?
שששש... בלי שאלות. עוד קצת, טוב לוטוס יפה שלי?

יש לו ממש צבע של פחם, למשרת שמגיש את האורז, ואת הדיסה. זאת
המנה שאני הכי אוהבת, ובד"כ זוללת אותה ראשונה. את הקינוח כולם
אוכלים לאט, אורז בחלב חם, דיסת סולת מתוקה עם ג'לי אדום כמו
הפנים של קאלי כשהיא יוצאת לקרב, יחד עם הצ'אי המתוק, הם בטח
חלבו פרה שלמה בשביל כל האוכל הזה ! אני צוחקת לי בשקט ואמא
תוספת לי ברגל ולוחצת בעדינות. המשרת מסובב את הראש לרגע, אך
מיד ממשיך להגיש דיסה לד"ר.

אני מתערבבת עם קולות הלעיסה-שתיה של הדיסה והעיניים שלי
מסתובבות קצת. אני יכולה לראות את הנהר זורם בשקט, מושך אותי
פנימה, הנהר הוא דיסה חמה ומתוקה עם טופי לבן שמכסה אותי מכל
הצדדים ומחבק אותי כמו באהיר.

אמא תופסת לי חזק את הקרסול ואני שואפת הרבה אוויר עם אבק
ומתעוררת בבהלה. אמא חוסמת לי את הפה עם היד כדי שלא אשתעל,
ואומרת לי - עכשיו. אני דוחפת לאט ובכוח את המכסה של המזגן
בקצה תעלת האוורור ומתחילה לזחול החוצה אל ארון הספרים, וממנו
אל השידה ואל הרצפה. אמא אחרי יוצאת לאט כדי שלא יצא אבק
מהפתח. הסלון חשוך וכולם הלכו לישון. גם משרת הפחם המפחיד כבר
הלך לצריף שלו אחרי השביל עם הכלבים. רק שלושה נרות דולקים ליד
הפסל של קאנון, מספיק כדי להאיר את הסירים עם כל האוכל שנשאר.
ונשאר המון ! יש לנו מזל היום, אמא לוחשת לי, ומורידה את המכסה
מהסיר של המלאי. אני דוחפת את היד ומוציאה 2 כיסוני גבינה
גדולים, מרוחים ברוטב ודוחפת אותם לפה שלי, חיכיתי כל כך הרבה
זמן. אמא אומרת לי לאכול לאט אבל מהר, אני יודעת בלי שהיא
צריכה להסביר. היא אוכלת אבל בעיקר מסתכלת עלי שאני אוכל נכון
ולא אחנק. אנחנו סוגרות ביחד את הסיר בעדינות, ועוברות לסיר עם
הדיסה. אמא מלקקת לי את האצבעות כדי שלא יכנס רוטב עגבניות
לתוך הדיסה הלבנה, ואז לוקחת עם היד ושמה לי דיסה חמימה בפה.
אני מרגישה קצת מלאה ובעיקר סחרחורת. אתמול לא היה לנו מזל,
וגם לא שלשום, ורק עכשיו אנחנו יכולות לאכול ולא רק דרך
האוויר.

אמא ממלאת שלוש שקיות גדולות בכל מה שאני אומרת לה, ואז מרימה
אותי לשידה, ומנקה את הצעדים שלנו מהרצפה.
אני מטפסת לתעלה ואמא אחרי, היא סוגרת את המזגן, ומסתכלת שלא
השארנו לכלוך בשום מקום, ושאף אחד לא ראה אותנו. אני מרגישה
שהמלאי שאכלתי אוכל אותי מבפנים החוצה, ושאני טעימה לו.
שמתי בשקית של הדיסה יותר מכמה שאני שמה תמיד. כשאני ואמא נגיע
לכפר, אני הולכת לשרוף קצת בשדה בשביל סבתא, ואני אתפלל לקאנון
שיקח אותה עם העשן בחזרה אליו ויכין לה ארוחה גדולה, ושתאכל
אותה יחד עם אבא וכולם, בשולחן בדיוק כמו של ד"ר סורש, עם מפה
לבנה וסירים גדולים, ומשרת אנגלי, שיביא דגים גדולים מהנהר
בשמיים וסוכריות מתוקות שיזכירו לה אותי.