בארון יש דלת למצעים ומעילים על קולבים. מאחורי הדלת הזו
בארון, מאחורי המצעים והקולבים, יש דלת נוספת. הדלת. הדלת
מובילה לגן-עדן. זה לא גן-עדן במובן הדתי, אלא גן-עדן כפי
שראיתי אותו בחלומותיי המתוקים ביותר. אין שם נהרות, שדות, ים
וטבע וכל הבולשיט הזה, אלא עולם מעניין ואורבני שם כולם
מסטולים, וכל הנשים אוהבות אותי. יש בו תשוקה, ויש בו אהבה
וארוטיקה, וכל הזיכרונות הכי טובים שלי שהתנקזו לחלומות מהם
הייתי קם כאילו אני על ענן של אושר. אני יכול להיכנס בעד לדלת
מתי שאני רוצה, אבל מעולם לא עשיתי זאת. אם אכנס, לעולם לא
אוכל לחזור. קרוב לוודאי שגם לא ארצה לחזור. אני חי את חיי
בביתי ושכונתי, שותה משקאות מוגזים, מיצים וקפה. שומע הרבה
רדיו, אוכל מאכלים ביתיים. קונה מה שאני צריך. אני מעשן ושומע
את הדלתות ומרגיש שאני מזדקן וכולם עוזבים אותי. נשים כבר לא
אוהבות אותי כל-כך כמו פעם, והחברים עזבו. לפעמים אני שומע
סירנות, ומנסה להבדיל בין אמבולנס לניידת. אני ישן לבד, מפרפר
באינטרנט, מתנחם במוזיקה... יש לי את הכעסים והעצב שלי. אני
אדם רגיל שאתם עשויים לראות ברחוב. אבל הדלת היא הסוד שלי. כל
רגע אני יכול לפרוש מכאן ולצאת לחופשה נעימה בדמיונותיי
המתוקים עד סוף ימיי. שם, שם יש רק פנאן, כל הזמן, מסביב
לשעון. יומם וליל, 24/7. מה עוצר בעדי להיכנס בעד לדלת? פחד
מהלא-נודע. העולם הזה כאן קשה לי, אבל הוא מוכר לי. לא כמו שם. |