"הוא בלע את הבננה." הוא אמר לי כשירדנו לכיוון הבית. "אמרתי
לו לא לאכול את הבננה המחורבנת!" אמרתי בכעס. "אבל הוא אכל
ובלע ועוד איך," הוא אמר, "הוא דחף אותה עמוק לתוך הגרון ובלע
אותה בשלמותה." "אז מתי ההלוויה שלו?" שאלתי. "מחר." הוא ענה.
נשפתי במורת רוח, "זו דרך מחורבנת למות." הוא שתק רגע ואז אמר,
"הבן-אדם עשה מה שאומרים לו." "אז אמרו לו לבלוע את הבננה..."
"כן." "והוא עשה את זה." כן." "ומת." "נכון." שתקתי רגע ואז
אמרתי, "פראיירים לא רק מתחלפים, הם גם מתים."

ירדנו לכיוון הגן והוא הציע שנשב קצת על הספסל. "זה יפה, כל
הוורדים האלה מסביב..." אמרתי כאילו בהתמוגגות, למרות שבכלל לא
היה לי נוח, והוורדים האלה היו מסריחים. "יש לך רגע דל?" הוא
שאל, ואני התפלאתי על אופן הניסוח. "אההה... כן, יש לי הרבה
רגעים דלים." הצתתי סיגריה והתחלתי להשתעל. חבר שלי פתאום
הרגיש לי נורא מסריח. רציתי שיעשן כדי שלא אריח אותו. "למה אתה
לא מעשן?" שאלתי. "אני בגמילה." הוא אמר. "מטומטם." פלטתי. "זה
לא אני רציתי..." הוא התנצל, "אימא שלי פשוט התחננה. היא אמרה
שישבור אותה לקרוא עליי קדיש." "ממתי אתה עושה מה שאימא שלך
אומרת?" "כל הזמן," הוא אמר בהתרסה. "עד שתמות." "ואז?" שאלתי.
"ואז אני אשים עליה זין, ואחגוג בגדול!" והוא גיחך וחייך חיוך
אווילי. שתקתי, ואז הוא אמר גם בלי ששאלתי, "אני אשתה, אעשן,
אעשה סמים, אדפוק זונות, אשחק בסרטים כחולים..." "טוב." אמרתי.
זה לא היה נעים לי מה שהוא אומר. "בינתיים אני בן-זונה מנומס
למופת, בשביל אימא." הוא אמר. "טוב, טוב, בוא נלך מכאן, מסריח
פה." הוא הסתכל עליי בלי להבין מה מסריח, אבל הסכים לקום.
לקחנו את הרגליים שלנו והגענו לדירה. בפתח הדלת חשבתי שאני
עומד למות, היה מסריח. "לא פלא שאתה כותב שהיה מסריח," הוא
אמר, "תראה." בפתח הדלת היה חרא ושתן של הכלב של השכנה. "היא
תנקה את זה, הבת-זונה!" אמרתי בכעס. "זו לא אשמתה, זה הכלב
המפגר שלה." "אוףףף..." ניסיתי להתעלם מהריח ופתחתי את הדלת
בקושי. נכנסנו ורבצנו על הספות, אני עישנתי. זה הרגיז אותי
ש-רק אני מעשן. "תעשן, יא מניאק..." אמרתי לו בשקט. "סלח נא
לי, חברי הטוב, שאינני פולט עימך עשן," הוא אמר בפיוטיות, "אך
זה נמנע ממני. אנא הבן את מערכת העקרונות ששולטות בחיי כרגע על
סמך מה שסיפרתי לך בנוגע לאימי השרמוטה שלא מרשה לי לעשות סמים
ולזיין בסרטים כחולים." התחלתי לנקר. כלומר להירדם כמעט ואז
להתעורר. "אתה עייף?" הוא שאל. "ניסוח פיוטי מעייף אותי."
הסברתי לו, "תגיד משהו שיעיר אותי." "שפיך." הוא אמר. זה ריענן
אותי כמו מים על הפנים. הדלקתי ערוץ הספורט. "תראה-תראה איך הם
רודפים אחרי הכדור..." אמרתי וגיחכתי. פה הוא החליט לפרוש
מהסיפור, כי הוא אוהד כדורגל מושבע, ולא אוהב דיבורים כאלה.
נשארתי לבד. "סליחה, חברי היקר." אמרתי לחלל הריק, וכיביתי את
הטלוויזיה. עישנתי עוד סיגריה, ואז נכנסתי להתקלח.