הגוף שלי קורס, אני קורס. זה קשה, זה קשה מאוד.
הוא הסתכל עליי בחצי מבט נרגז והמשיך להדיח את הכלים. "ומה
אני?" הוא אמר כאילו גם הוא. אתה בריא, צעיר, חכם. כמו פרי
עסיסי. אתה אפילו סקסי וחטוב. הוא צחקק. אתה יודע קצת בכל דבר,
ואפשר לסמוך עליך כאיש מעשה, וגם כהוגה. אתה מזיין כמו שפן,
ועושה ספורט כמו סוס. עובד בשכל, וחושב איך לעבוד היטב וטוב,
או משהו כזה... הוא הביט בי שוב לרגע מעל לכיור, "אתה מאבד את
זה. אתה מתחיל הגיגי שירה, ופתאום הכול נמס." המוח שלי לא
משהו, אני אומר. אתה יודע, בעיות חשיבה, טראבל מיינד. "טראבל
מיינד..." הוא חזר אחריי, "זה יפה איך באנגליזית יש שם קולע
ופשוט לבעיה כל-כך מורכבת, שבעברית צריך להסביר מסביב מסביב
כדי שיבינו אותך..." אז מה אתה אומר? אני צריך פסיכולוג,
פסיכיאטר? "לאאא..." הוא נשמע החלטי, "המקסימום שאתה צריך זה
חודש בבית הבראה, אבל אין לך את הכסף לזה..." אני אקצץ
מהפנסיה... אמרתי בבדיחות דעת. "אני חושב..." הוא אמר וסיבן
צלחת מזכוכית כהה, "שאתה הימרת כדי להיות יותר. ידעת שזה יכול
להביא למפח-נפש, אבל גם לניצחון, כמו שאתה מגדיר ניצחון. האמת
שלא ידוע אם זכית בהימור או לא, כי המשחק עוד לא נגמר." המשחק
לא נגמר, אבל השחקן התעייף. "אז שינוח, ויעשה את זה לאט, יותר
לאט." יותר לאט מזה זה כמו עמידה במקום... מלמלתי. "לא, לא.
אתה בתנועה, איטית מאוד, אבל אתה נע. והמשחק עוד רחוק
מלהסתיים." אתה יודע, אני נותן לעצמי הרבה הקלות במשחק הזה.
"כן, אתה עייף, אין לך כוח, אתה כבר לא סוס מרוץ מנצח, אלא סוס
זקן וצולע. עשית בשכל. אם היית רץ בכל הכוח... היית שובר את כל
העצמות שלך." הוא סיים להדיח את הכלים, וניגב ידיו במגבת מטבח.
"בוא נאזין קצת לגאז' ונירגע. מחר יום חדש." כן, אמרתי, ופניתי
איתו לסלון.