הוא טיפס במדרגות ודפק עם כל משקל גופו על הדלת. "אני לא יכול
לפתוח עכשיו," קראתי, "אני במחראה." באמת הייתי במחראה - על
המיטה שלי בסלון, כולי זיעה וריח צחנה, מרגיש כאילו זחלתי
מאיזה ביוב. "אני לא שמח להיכנס למקום כזה, אבל תפתח את הדלת
המזוינת!" הוא קרא. קמתי מהמיטה כולי גוש חרא, וגררתי את עצמי
על המרצפות. "הנה, פתחתי לך את הדלת, בוא תיכנס אם זה עושה לך
טוב." הוא הסתכל עליי בעיניים שקועות ונכנס לתוך הצחנה. "חם פה
בטירוף!" הוא קרא. "ככה זה כשאין מזגן, אתה מסריח נורא."
"בוודאי שאני מסריח, אני גוש חרא." הוא קרא ואני צחקתי. "וגם
אתה!" הוא קרא ושנינו פתחנו בצחוק רועם. כשנרגענו הוא שתה כוס
שתן, הציע לי גם, והלך להתקלח. ישבתי בתוך הצחנה החמה במיטה
ושתיתי כוס לימונדה מושתנת והאזנתי לכל הדוקטורים האלה של
החיים המודרניים. זה הרגיש כמו גוש חרא. "חרא לך וחרא לי, על
זה מעידות העיניים..." הוא שר, "בואי אישה ביום זה צחנתי
להשתנת צעריים..." אני מאוד נהניתי מהשירה שלו, והתחלתי לרקוד
כזה במיטה, ואז ישבתי בספה מול מסך החרא, וראיתי את חדשות החרא
של 8 בערב. "ערב טוב, חראים וחראות," אמר הקריין, "והרי
הישנות..." הוא יצא מהמקלחת וניגב את המים מגוף החרא שלו.
"אוי, איזה חרא!" הוא קרא. "מה קרה?" שאלתי. "הכול חרא." הוא
ענה ופנה להתלבש. אני חשבתי על גוש החרא שיש לי בין הרגליים,
ותהיתי איזו חראית תרצה לקבל אותו. כשהוא בא, שיתפתי אותו בזה.
"כל חראית תרצה לקבל חרא מפואר כמוך." הוא אמר וצחק. זה היה
כיף, אהבתי את הצחוק שלו. "מספיק לראות חרא בטלוויזיה, בוא
נאכל חרא." הוא אמר ושנינו פנינו לאכול.

"תסלק את גוש השיער הזה מהמיטה." הוא אמר. "איזה גוש שיער?"
שאלתי. "כל הערימה הזו של השיער, מאיפה זה הגיע לכאן? איך אתה
יכול לשים על המיטה שלך גוש שיער כזה?" "אין פה שום גוש שיער."
אמרתי. הוא השתתק לרגע והחליט לא להתבלבל. "יש גוש שיער ענק על
המיטה שלך. מה זה? תסלק אותו." "זה לא גוש שיער, זה אני."
"מה?!" הרמתי את היד ונעתי במיטה, "אני, אני גוש השיער."
"אולוהים, איך הפכת לגוש שיער?!" הוא היה אחוז תזזית. "אין לי
כוח להתגלח ולהסתפר." "מה זה אין לי כוח, ככה אתה הולך ברחוב?!
בוא אני אגלח ואספר אותך עכשיו." "אין צורך." "אתה אוהב להיות
שעיר?" "שעיר זה הדבר." "אז לפחות תוריד שיערות ברגליים."
צחקתי, "אתה בדרן." "לא, רציני, בוא אני אספר ואגלח אותך. אני
אבא שלך, אני רוצה שתראה כמו בן-אדם." נאנחתי. "טוב, נו,  אם
זה עושה לך טוב." "זה עושה לי טוב מאוד. קודם תספורת. בוא שב
על הכיסא פה במרפסת." התיישבתי. הוא לקח מכונת תספורת ולא ידע
מאיפה להתחיל. "קודם מספריים." אמרתי. "קודם מספריים," הוא חזר
אחריי בהסכמה והתחיל לקצץ עם מספריים. הרבה שיער נפל למרגלות
הכיסא. "מאיפה יש לך חומר בגוף לייצר כל-כך הרבה שיער?" הוא
שאל. "אני אוכל הרבה ערמונים." אמרתי. "אתה רציני?" "לא." הוא
גיחך והתחיל לקצץ פה ושם ובכל מקום, ואז פנה לזקן וקיצץ גם
אותו במספריים. "זה זקן רציני ביותר, כמו של הזקנים של פעם."
הוא אמר בהשתוממות, "הוא מגיע לך עד הברכיים." "זה מדליק
נשים." אמרתי. "אתה רציני?" "לא." ואז הוא התלבש עליי כמו
מכונת תספורת ומכונת גילוח. הוא כל-כך התלהב, שלא נשאר לי שיער
בכלל. הראש שלי הפך קירח והייתי מגולח לגמרי. "עכשיו אתה נראה
כמו בן-אדם!" הוא אמר בהתמוגגות. "אז יקבלו אותי לאח הגדול?"
שאלתי. "אתה באמת רוצה ללכת לאח הגדול?!" הוא שאל בהשתוממות.
"לא," עניתי, "אני רוצה ללכת לאח הקטן, זה נראה יותר מדליק."
"אתה רציני?" "לא."

היו היה פעם אדם צנוע, לא מבוגר, שאהב סלט טונה.
הוא לא אהב במיוחד סלט טונה, אבל אהב. זה היה לו טעים.
הוא גר אצל אביו המבוגר, ש-כל הזמן היה צועק עליו למה הוא קונה
סלט טונה.
אביו טען שזה סתם מעט טונה והרבה עגבניות, ולא שווה את המחיר.
"אם אתה רוצה טונה," טען אביו, "תקנה טונה רגילה."
האב באמת היה קונה טונה רגילה, בוזק עליה מלח ולימון, וכך
אוכל.
לפעמים גם בנו הצנוע, שלא היה מבוגר, נאלץ לאכול ככה כשלא
אצליח להשיג סלט טונה.
אבל כשהבן היה מגיע למכולת ובוחר טונה, הוא תמיד היה בוחר בסלט
טונה.
ואבא שלו היה צועק עליו מוכה חימה.
עברו הימים ומספר מועט של שנים, והבן התחיל לשים לב שאבא שלו
מפסיק לקנות טונה רגילה, וקונה סלט טונה.
הוא חשב שאביו התרכך ועושה את זה למענו, אבל נדהם לגלות שהאב
החל לאכול רק סלט טונה, ולא טונה רגילה.
לכן אמר הבן לאביו -
"אתה רואה שאני צודק? תמיד מתווכחים איתי, אבל בסוף אני
תמיד-תמיד צודק."
אביו הרים אליו עיניים תמהות מעט, כשהוא בולס סלט טונה, ואמר
-
"מה? זה טעים."