ישבתי על קצה המיטה כשאני אוחז בידיי זו בזו. "אין אפשרות
להמשיך ככה," היא אמרה נסערת, "זה לא חיים. אתה רואה איזה
בגדים אני לובשת?" היא לבשה חלוק בית. "אני לובשת את זה כבר
שבוע, ושבוע לא יצאתי מהבית. המחשבות קופצות לי לכל עבר כמו
פופקורן, אני לא מסוגלת לחשוב ישר. והכול מפחיד, הכול מפחיד.
אני לא מעזה להדליק את הטלוויזיה, אני מפחדת לשמוע רדיו. מישהו
דופק בדלת - אני לא עונה, אני אפילו לא מציצה בעינית. אני
מתהלכת סהרורית בבית ושומעת קולות. של השכנים, או צעקות
מהרחוב, או מכוניות, או אופנועים, או אנשים מדברים... כאילו הם
לידי. אני מנסה אם כבר להעסיק את עצמי בניקיונות הבית. אני כבר
שוטפת את הרצפות אפילו שהן נקיות! שלוש פעמים השבוע קרצפתי את
האמבטיה. קרה שפניתי לעשות כלים, וראיתי שכולם נקיים, ובכיתי,
כי לא היה כלים לשטוף, ומה אני ייעשה? כיבסתי את כל הבגדים
והלבנים והשמיכות והמצעים וכיסויי הספות, ועשיתי את זה ביד
בגיגית באמבטיה, למרות שיש לי מכונת כביסה! אפילו הייתי שוטפת
את הקירות אם הם היו בצבע שאפשר לשטוף. אני מעשנת כמו מטורפת,
ואני עומדת מול החלון ומקבלת סחרחורת, אז איך אצא? אני אפילו
פוחדת שמישהו ייראה אותי מבחוץ דרך החלון. למה הם לא נותנים לי
את הכדורים שלי? גמילה, הם אומרים, אבל אני משתגעת כאן!"

"אני יכול להשיג לך את הכדורים באופן בלתי-חוקי, אבל זה יעלה
הרבה כסף." "אני אשלם, אני אשלם! כמה אתה צריך?!" היא אמרה
בהתלהבות של קריז. "צריך לשחד כמה אנשים, ולהגיד את המילים
המתאימות לאנשים המתאימים, אז... הייתי אומר 500 שקלים." "אתה
תעשה את זה בשבילי? כן, כן, אני אביא לך 500 שקלים." היא פנתה
לאחד החדרים, וחזרה כעבור רגע עם שלושה שטרות. ספרתי וקיפלתי
אותם לחצי, והכנסתי לאחד הכיסים עם הרוכסן. "את יודעת שאני לא
לוקח שום-דבר לעצמי." אמרתי. "זה לא משנה, אני מודה לך. מתי זה
יהיה אצלי?" "מחר בערב," אמרתי, "אני אעבוד על זה כל יום
המחרת." "טוב, זה טוב." היא אמרה. "רק חשבתי..." אמרתי
בזהירות, "שכך לא תיגמלי מהכדורים, ותצטרכי הרבה כסף לקנות
אותם כל הזמן באופן בלתי-חוקי." "אני מוכנה לזה!" היא אמרה.
"אני יכול לעשות את זה בשבילך, ואני יכול ליצור בשבילך קשרים
כדי שתעשי את זה בעצמך." "כשיגיע הזמן לזה, נדבר. בינתיים אני
צריכה לסדר את הראש שלי בחזרה." "בסדר," אמרתי, "אני יכול
להכין לעצמי קפה?" "תרגיש חופשי," היא אמרה והציתה עוד סיגריה.