מעולם לא חשבתי שאוהב ככה מישהו. מישהי, יותר נכון. אני אישה
נשואה בת שלושים וחמש, יש לי שתי בנות וכלבה, ועוזרת. ואני
מאוהבת במנהלת שלי. היא... משהו שאני לא יכולה להסביר. יש לה
מין עין חדה כזאת, לכל פרט. והיא רגישה. היא מאוד רגישה. יש
לנו במרק'ס אנד ספנסר ניו יורק מאתיים עורכים, אלף סופרים,
מאתיים חמישים פקידים ועשרים מנהלי מחלקות, והמנהלת שלי- ריטה,
היא אחראית על תחום יחסי הציבור.

זה לא שכל הזמן אני אוהבת אותה. והיא לא עושה לי את זה. אבל,
הדברים שהיא אומרת. הדברים שהיא לא אומרת. המטומטמים שהיא
נפגעת מהם. לפני מספר ימים, קיבלה צלצול בשבע בבוקר, על כך שלא
היתה צריכה לפרסם התנצלות בשם הרשת על תנועת היד שצ'רלס, העורך
הבכיר, עשה לעבר כוכבת הנוער (והסופרת...) ג'סיקה. אחרי השכמות
כאלה היא מגיעה עם חיוך גדול יותר מהרגיל, כי היא פוחדת שאני
אשים לב שמשהו לא בסדר. היא נותנת לי פקודות. היא מאשרת לי
לצאת מוקדם ואז חוזרת בה. היא שונאת כשאין חלב או כשהחלב
מתקלקל. ואני תמיד עומדת דום מולה. ועושה כל מה שהיא מבקשת.
כדי שבסוף היום היא תאמר לי - "זה היה יום ארוך. עזרת לי מאוד,
אמה. אני מעריכה אותך על זה שאת סובלת אותי." ואני יודעת -
המשפט הקטן הזה - שווה את התיזוזים של מחר. אין לי הרבה חיבה
לאנשים, אבל הרווחתי אימא.