בהליכה היומית
ניתן ורצוי לנמנם
תוך כדי תנועה.

ההליכה היומית
היא תרופה גדושה בדידות
ונטולת תוגה.

צריך בלבד
את הלבד
ורעש סטטי וחוסר מעש.
ושום דבר מיוחד
(וזה אף פעם לא נמאס).

אסור להתפקס.
אסור להתרכז.
מותר לתור,
מותר לחקור ולהיחקר.

בהליכה היומית
אפשר לשוחח על הא ודא עם עצמך -
או לוותר.

אפשר לדון גם
בנושאים רציניים -
כמו כסף. או פסנתר.

בהליכה היומית
אפשר לחשוב
על משחקי מילים.

אפשר להסתכל
על חלזונות בגשם
ולהיווכח שהם לא מגעילים.

הם תמיד בבית,
זוחלים באיטיות.
תמיד בפנים, שאננים
ואתה בחוץ
(אך לא לחוץ).

בהליכה היומית
אפשר לחשוב
גם על מוות -
שלך או של קרובים
(כדאי, אך לא נחוץ).

אסור לתכנן.
חובה להעיז ולהתבונן.
כל מה ש"לא יוצא" או "מתעכב"
שועט כעת למרכז תשומת הלב.

והמח שלי פתוח כמו מצנח,
רוח נושבת מתחתיו
ואני מוקף בסיפורים.
אולי אכתוב על זה מתישהו.
(אולי אפילו יקראו את זה, מה אתם יודעים?)

והעולם כולו מוזיקה
כשחושך מסביב.
קצב ההליכה,
מלודיית המחשבות
וההרמוניה מסביב.

ובסוף, כשמתרחקים מהרחוק
והיום-יום בא קרוב,
אפשר לדבר אל העולם
ולומר לו:
אני אוהב אותך.
אני שונא אותך.
ולילה טוב.