זו שעה קטנה
של לילה או בוקר
שבה אני ערה
למעשיי.
בה אני חושבת
אוהבת
כואבת
שואבת
כוחות
שקיימים בי, אולי.
יש רגעים שבהם מכה בי תובנה
לפעמים זה קורה אפילו
בלי כוונה.
אז ככה, פתאום
אני מוצאת את עצמי חושבת
שבדיוק כמו לחלב
או גבינה או
רסק עגבניות,
כך גם לענייני החיים
יש תאריך תפוגה
בו הם פשוט מפסיקים
להיות.
וזה בדיוק הרגע שבו
נפל עלי עצב
קלוש
כשהבנתי שיש לי אנשים בחיים
שכבר מזמן
עבר איתם התאריך האחרון לשימוש.
זה מצחיק (מדהים, מעניין, מרגש, מנחם)
איך הכל בחיים בסוף
מסתכם
בדברים הקטנים שלי,
שלכם,
ברגעים הקטנים שהם כמו אוסף של פאזל.
זו שעה קטנה
של לילה או בוקר
שבה אני מרכיבה
חלקים.
מרץ, 2013. |
