יום חמישי, ה- 16 בפברואר 2006, היה היום הנורא ביותר בחייו של
מרדכי אלמליח, וטמן בו תחושות קשות מנשוא כדי כך, שהותירו הרחק
מאחור את תקופת הסיגופים החשוכה שהשתלטה על חייו לאחר גירושיו
הראשונים, צימקו לכדי בדיחה מרירה את שעות הבדידות הרבות שמהל
בכוסות הוויסקי בפאבים האפלים ביותר שמצא לנכון לשכון בהם לאחר
גירושיו השניים, השפילו את התהפכויות קיבתו שפקדוהו לאחר שביתו
השנייה, גלית, הודיעה בגאון על נטיותיה המיניות ומרחיקות הלכת
ועל אהבת הנצח שלה לטלי חברתה, ביזו את שובלי הדמעות שצרבו את
גרונו לאחר פטירתו של אביו בטרם עת, שיברו לרסיסים את חרדת
הצטמקות גבריותו שפקדה אותו לאחר גילויו של הרומן הסוער שניהלה
אשתו השלישית, רינה, עם פקודו הנאלח דורון שלזינגר, גרמו
לתחושת האפסות שמילאה אותו לאחר שלא היתה ברירה בידו אלא ללוות
סכום של שלושים אלף שקלים מידידו הקרוב, שאול, שגם ידידותו
היתה נטולה בספק מר, לשם התשלום לעורכי דינו שטיפלו בתיקי
גירושיו הראשונים, השניים והשלישיים, ובנוסף סכום של חמש מאות
אלף שקלים מן השוק האפור לשם כיסוי חובותיו המצטברים לבנק אשר
בסופו של דבר שלח שלושה אנשי ההוצאה לפועל לגזול תחת ידו את
אחרון השטיחים הפרווריים שכיסו את רצפת דירתו המרווחת, את
טלוויזיית ה- LCD החדשנית בגודל של 64 אינץ' אשר בה נהג להתפאר
בפני חבריו המרובים אשר נטשוהו לעת צרה, את מכוניתו המהירה,
בעלת הגג הנפתח, אשר ייבא במיוחד מאיטליה, והיה היחיד בכל הארץ
אשר בבעלותו מכונית שכזו, ואת כל רכושו, נכסיו וקנייניו, עד
למזון החתולים שאפסן בתחתית ארון העץ (שנלקח אף הוא), והחתול
עצמו, אשר עניינו של הבנק בו נתון עד עצם היום הזה בסימן שאלה
- לזרוח כזיכרון מתוק, ובכלל, לתחושת טלטול נוראית, שאין בכוחו
של מחבר מסמך זה לתאר.
אכן, מרה וקשה היתה האפרורית אשר כיסתה את פניו וליבו של מרדכי
אלמליח באותו יום חמישי, ה- 16 בפברואר, 2006, ולא היתה הסיבה
נעוצה בגסיסת קרוב זה או אחר אשר איים לנטוש את ענייני העולם
הזה לטובת חוסר המודעות האינסופית של המוות, בהחלטתה של שני,
ביתו הבכורה, להצטרף לגלית ולהכריז על עצמאותה המינית ועל
שחרורה וגאוותה, ובכלל, על הצטרפותה לזרועותיה הפתוחות
והמקבלות של הקהילה הצבעונית בארצנו, גם לא בשל חדשות מרעישות
אשר היו מחרידות את עולמו של כל אדם מן היישוב, המסתובב בעירנו
בשעה זו. מה מוזר היה הדבר, כי אך ורק בשל אותה פיסת נייר
אומללה ומתועבת אשר מצאה את דרכה אי מזה אל תיבת הדואר שלו
בבוקרו של יום ה' בתאריך הנקוב, ושאת שמו שלו, ולא של אחר,
נשאה בגאון ובאותיות של קידוש לבנה, החווירו פניו של מרדכי
אלמליח וליבו איים לחדול מתפקודו התקין.
"אני יודע הכל", זעקו אליו אותיות הדפוס מן הדף הלבן, ועל כך
לא הוסיפו מאום.
ואילו מר אלמליח הנכבד, באוחזו בפיסת הנייר והצטמקות עיניו
לכדי שני סדקים צרים בקוראו שוב ושוב את שלוש המילים הללו, החל
מצחו מתקמט, אחר לסחוט את נקבוביות זיעתו, ללקט על שטחו
אגלים-אגלים, שפתיו נתקפצו, שיניו חרקו, ידיו רעדו, אצבעותיו
נתקשו, ועוד ועוד אחזו בפיסת הנייר כילד אשר יאחז בצעצוע האהוב
ולא ירפה אל מול הבריון הבא לגוזלו ממנו, ולבסוף, עת נפערה
הקרקע תחת רגליו ובלעה את כל עולמו יחד עם קרני השמש האחרונות
והותירה אותו שרוי ועטוף באפלה גמורה- סגרו על הדף בשני
אגרופים חזקים וקימטו אותו לכדי גבשושית מהוהה, אשר הושלכה אל
פח הפלסטיק שניצב בחדר המדרגות ליד תיבות הדואר, ושימש, במקרים
כגון זה, לאגירת דואר הזבל ושאר הודעות/פרסומות/עלונים וכו',
עד לפינויו אל פח הזבל של הבניין, שירוקן בתורו על ידי עובדי
מחלקת הזבל של העירייה בבוקרו של יום ו' עם שחר.
מרדכי פתח את דלת הכניסה בזעם ופנה בצעד נמרץ אל השוק, לשם
קניית מצרכיו הבסיסיים לאותו החודש, קרי - שתי חבילות אורז 500
גר', 10 ק"ג תפוחי אדמה, 10 קופסאות שימורים המכילות שעועית,
10 המכילות אפונה, 10 המכילות בשר טחון בסגנון צהל"י ככל
האפשר, ולחם לבן, הרבה הרבה לחם.
מאז נאלץ לזנוח את חיי המותרות, יחד עם דירתו המפוארת בבבלי
22, מכוניתו וכל רכושו כמתואר, ועוד לא עמדה ברירה בידו אלא
ללוות סכומי עתק מן השוק האפור, חוב אשר כבר בזמן חתימת החוזה
ידע היטב כי לא יעלה בידו להחזיר, היה מתגורר בדירת חדר
מצומצמת ומטונפת באחד הרחובות הקטנים הגובלים לשוק התקווה, ואת
כל שהיה לו אפסן בלא כל קושי בשטח הזעום שהכילה הדירה אשר
וודאי שימשה לפנים כבית מחסה להומלסים ו/או נרקומנים, או אולי
למפגשים חטופים מן הסוג הכי נמוך למשך שעה או שעתיים, שעליהן
לא יעלה התשלום על 150 ש"ח במקרה הקיצוני ביותר. הדירה היתה
עורפית, אפלה וטחובה. ריח של שתן עמד בה, ועל הקירות היו
מרוססים ציורי גרפיטי ושאר כתובות ברוסית ובערבית בשלל צבעים
וסגנונות כיד רוחו הטובה של האומן שיצר אותן. היא שכנה אי שם,
בתוך מבוך מתפתל של סמטאות צרות ומעלות פיח וצחנת ביבים, ומאות
חתולים מעופשים ועיוורים היו שורצים ומחטטים בין ערמות הזבל
שהצטבר במעברים הצרים, שרכב לא יכל לעבור בהם, ושבכל מקרה לא
היה בוחר להיכנס לשם כל אדם בעל דעת.
מרדכי חיטט בכיסו ודלה משם מספר מטבעות ושטר מקומט. הוא נאנח.
מאז סולק בידי הפקידים הכרסתנים של הבנק מביתו שאהב כל כך, לא
זאת בלבד שנאלץ להסתפק בשטח המחייה האפסי שהציעה לו דירת
השפכים שקלטה אותו אל קרבה, אלא שאת מזונו היה נאלץ לרכוש בשוק
התקווה בחישוב כספים נחרץ ורצחני. רק המוצרים הממלאים ביותר
והזולים ביותר השיגו את מקומם המובטח אל רשימת הקניות שלו, שלא
היתה ארוכה ממילא, ואך לעיתים רחוקות היה פריט אחר, הנחשב
למותרות, נדחק בקושי רב אל הרשימה המצומצמת. הנה בראש השנה חגג
מרדכי בליווי כתובות הגרפיטי וסמי, החתול שפקד את דלת דירתו
דרך קבע ומצא לנכון לעשות על מפתנה את צרכיו היומיומיים, עם
חלה משומשמת וקוביית גבינה בולגרית, ובאור מלא, יש לציין, מפני
שבדרך כלל היו האורות בדירתו כבויים ואור הנר היחיד היה מהבהב
קלושות, ורק פס דק של אור היה מגיח דרך חרכי התריס החלוד,
המוגף דרך קבע. לכבוד חג החנוכה חסך מרדכי את ממונו והצטמצם
בקניית מצרכיו המצומצמים בלאו הכי, עד שעלה בידו לרכוש חבילת
נרות מצומקים ומשוברים מעל המדף המאובק שבחנות המכולת. בליל
הסדר חרג ממנהגו וקנה דג נאה בשוק התקווה, ואותו טרף בהנאה
מהולה בעצבות וזיכרונות העבר משכונת בבלי המוריקה, בעוד עיניו
מטיילות על פני הקירות החשופים של דירתו ואור הנר המונח על
הרצפה מטפטף חלב אפור על המרצפות השבורות. בחג הפסח, אפילו סמי
שתום העין זכה לטעום מנת דג דלה.
לא עם משפחתו חגג מרדכי בימי החג הללו, אף לא עם ידידיו משכבר
הימים. בשל המשבר שטרפו לאחר פרשות גירושיו, נותרו נשותיו
לשעבר בעבר, וסירבו להביט בפניו שנית. רינה מצאה את מפלט אושרה
בין זרועותיו החסונות של דורון שלזינגר, ובנותיו, גלית ושני,
היו מסבות לשולחן אחד במרכז המואר של הקהילה הגאה, החוגגת עוד
שנת גאווה אינסופית.
אל לקורא המופתע לגנות את בנותיו של מרדכי אלמליח, שכן, אף אם
היו רוצות להסב אל שולחנו הקטן, בעל שלוש הרגליים העקומות
והרגל הרביעית השבורה, לא ידעו כלל היכן הוא מתגורר, איך
למוצאו, ואפילו, האם היה עוד אביהן בין החיים. וקשה ומפתיעה
תהה עובדה זו כאשר תהה - היתה זו העובדה הנצחית, שמרדכי אלמליח
נאלץ לחיות בבידוד מוחלט מזה זמן רב, וכל נפש חיה לא ידעה דבר
וחצי דבר על מקום הימצאו.
לא בשל חוסר היותו אב מסור ואוהב ניתק מרדכי את קשריו עם
בנותיו שני וגלית, אף לא מפני שהיה כפוי טובה לידידיו הרבים,
ובמיוחד לשאול, שהלווה לו כספים רבים כל כך ברחמו על האומלל
שפקד את דירתו ביום גשום אחד, ואפילו מטריית פלסטיק משוברת או
מעיל רוח דקיק לא היו בידו, אף לא מפני שאבדה דעתו בין סבך
הסמטאות לבלי שוב, ולא היה אדם למוצאה. בעל כורחו נאלץ מרדכי
לגדום את כל קשריו עם האנשים שהכירוהו לפנים, ולא היתה זו
אפילו בחירה שמקורה ברצון.
אפילו יתאמץ הכותב למנות עד האחרונה את הסיבות שהניעו את מרדכי
אלמליח לנטוש את חייו החברתיים והמשפחתיים כולם ולהיוותר
אלמוני חסר מכר או ידיד, לא יעלה בידו לעשות זאת בהיקף מלא,
ומפליא הדבר, שכן, את שלא יוכל המחבר להסביר, למרות כל רצונו
ומאמציו לעשות כן, תוכל לעשות דווקא אותה פיסת נייר אלמונית
שמצאה את דרכה כך פתאום, ביום חמישי ה-16 בפברואר, 2006, אל
תיבת הדואר של מר אלמליח.
אך ראשון ראשון ואחרון אחרון, שכן, כעת היה מרדכי עושה את דרכו
אל השוק, וצעדיו הופכים מהירים וחפוזים ככל שהלך, והוא איננו
פנוי להסברים ותהיות. הרי מאז חתם את שמו על הדף המונח לפניו
ולווה את אותם חמש מאות אלף שקלים מן השוק האפור, בידיעה מלאה
כי לא ייתכן שיוחזרו לעולם, היה אדם נרדף, ואת צעדיו היה עושה
בחפזון אל השוק ובחזרה אל דירת המסתור שלו, אל המקלט המגן שלו,
בכדי להיעלם שנית מכל עין בוחנת ואוזן קרויה. עם השטן הוא חתם
עסקה באותו היום, ובעט לא היה נתון דיו שחור, אלא עם דמו שלו
חתם על הדף. היה זה גזר דינו, עליו הוא חתם בעצמו, בראשי תיבות
מלאים ותוך כדי הסכמה חסרת ברירה. וכעת, את כל קשריו נאלץ
לגדום, לשנות את מראהו כליל, להסתתר באותה מאורת ביבים מצחינה,
להסתגר מאחורי התריס המוגף ולא להראות את פניו לאור היום שוב,
אלא באותן פעמים ספורות בהן היה יוצא את סף הדלת לקניית מצרכי
המזון הדלים, ולאחר מכן היה שב במהירות האפשרית ומסתגר מאחורי
דלת הברזל המסוגרת, הנעולה בארבעה מנעולים ושרשרת, בדממת מוות
ואפילה מהולה בחשש תמידי, ולהיאנח בדממה.
ארבע פעמים בחודש היה יוצא מרדכי את דירתו: בפעם הראשונה, לשם
קניית מצרכיו החודשיים. בפעם השנייה, לשם הצפייה בגלית, אשר לא
היתה מבחינה בו ממקום מסתורו ממול למרפסת דירתה. בפעם השלישית
היה יוצא בכדי לראות את דמותה של שני, וגם היא, כאחותה, לא
ידעה על כך מאום, ובפעם הרביעית היה יוצא למעקב אחר רינה,
גרושתו הבוגדנית, ודורון שלזינגר, אויבו המר, אשר קטם את אושרו
ביד קלה וחיוך מלבב שהזקנה עוד לא טוותה קמטים בקצותיו.
ארבע פעמים בחודש היה יוצא מרדכי את דירתו, ובשאר הזמן היה
מתכנס בה בחשיכה גמורה, מתעטף בטינופת ובצחנת השופכין, מכרסם
קרום לחם יבש לאור הנר, ומבטו משוטט בחלל האפל ושב בלא משים אל
מחוזות זכרונו המרוחקים. הנה הוא, ילדון שובב כבן תשע, חובש את
כובע המצחייה הירוק, מתרוצץ בין העצים של נתניה, הפזורים על
המדרכות ובגנים, וכולו אושר וגיל. הנה הוא, מקפץ ושר, ידו
אחוזה בכפתו הגדולה של סבו, חולצת הטריקו הכחולה שלו קורצת
באור הבוקר - "בית ספר ביאליק נתניה" - והוא כולו חיוכים מאירי
עיניים, אשר גורמים לעוברים והשבים לעצור מהליכתם ולקרוץ בחיבה
אל הילד הזה, השובב. מבטו שב ומצטעף לאור הנר המאיר חלושות על
קירות דירתו המקושקשים. גם העיר שאהב, כחייו שלו, הלכה ונתכסתה
בחשיכה. רחובותיה מלאו בפשע וזוהמה, עציה המוריקים נזרו פיח,
צלילות האוויר נשטפה המולה, ואפילו הים, הים הכחול אשר בה נהגה
בירת השרון להתפאר כל כך - הפך והיה לחוף מבטחים ולבית
לכנופיות אלימות הסוחרות בסמים, אשר הבריונות והאלימות היו להן
לעניין שבשגרה, עסק יומיומי.
והוא, שגדל על ברכי אימו האוהבת ובליווי ידיו המברכות של הסב,
הפך והיה לגבר מוכשר בתחום הפיננסי, יפה תואר וגבה קומה,
ובלוריתו מתבדרת עם הבריזה הנושבת מן הים שאהב. גופו היה חסון,
שרירי, עורו שחום, ושיערו, שלא היה בלונדיני, אבל גם לא חום
בדיוק, היה מדליק ניצוצות חמדה בעיני הנערות שהקיפוהו תמיד.
וכיצד זה, כאשר הוא מדפדף והופך בספר חייו ופותח בעמוד האחרון,
מגלה כי נתגלגל אל אותה מאורה אפילה באמצע סבך הסמטאות
המצחינות שליד שוק התקוה, שיערו דליל וזקנו, הצומח פרא, מלטף
את פלומת השיער שעל החזה, האפורה כמו העור עליו היא צומחת?
ציפורניו ארוכות ושחורות, עורו אפרפר, ריח רע נידף מגופו והבל
פיו, ועיניו, שתמיד היו הנערות המכרכרות סביבו כתרנגולות
חמדניות אומרות שהוא מזכיר את הים הרוגע של נתניה, כבויות כנר
עשן. לשווא מנסה מרדכי לדפדף אחורנית בספר, למצוא את נקודת
המפנה, את אותו העמוד המדוייק המספר על כשלונו, המעיד על
חולשתו, המדווח על גסיסתו של אותו נער בהיר עיניים, לגלות את
המשפט היחיד המספר על השינוי הדרסטי הזה - ואינו מצליח. עוד
ועוד הופך בו מרדכי לאורו הגווע של הנר, מנסה לגלות את אותה
הנקודה, בה הפך מגבר מרשים בעל דירה מפוארת, מכונית איטלקית
מדהימה, שתי בנות יפהפיות ואישה אוהבת - לאותו עכברוש מכונס
הלועס בהיסח הדעת את קצוות זקנו המתקרזל, וידידו היחיד הוא סמי
המיילל ברעב תמידי - ואין כל תשובה המוצאת את דרכה אל מוחו
היגע.
מרדכי נאנח, והבל פורץ מפיו, המכבה את אורו של הנר. בחשיכה
השחורה המכסה אותו, לא יכולות לראות עיניו את קירות הדירה
המרוססים, אבל מוחו זוכר, ורואה בכל זאת, ושתי טיפות מרות
מטפטפות על הרצפה המוכתמת שעליה יושב האיש שהיה פעם ילד המקפץ
בין זרועות סבו ויוצרות שתי שלוליות קטנות, תמצית חייו.
לפני שבוע יצא אל הרחוב, כובע המצחייה לראשו, זקנו מתבדר ברוח,
ידיו בכיסיו, ועיניו מתרוצצות סביב - אולי כאן, מעבר לפניה,
מסתתרת המכונית הממתינה לו. הנה, אולי שם, בסמטה הצרה שבין
הבניינים, מחכה גובה הכספים אשר יגרור אותו אל בין פחי האשפה,
ובנפנופי סכין, ואולי יותר מכך... מי יודע איך זה יכול
להגמר...
הוא פסע באיטיות בין השלוליות השחורות, המימיות, המעופשות,
שבסמטאות ועשה את דרכו אל עבר מרכז העיר. בכיכר רבין פנה אל
רחוב בלוך, ועצר מול הבניין הלבן, מבטו נישא אל המרפסת
השלישית. אולי היום, אולי, תצא שני אל המרפסת ותעשן סיגריה
בלווי כוס קפה. בפעם האחרונה לא היה לו מזל. שלוש שעות הוא
ניצב כך בפעם שעברה, מוחבא מאחורי עמוד החשמל ועיניו נתונות
במרפסת, אך שני לא הופיעה. לאחר שלוש שעות הפנה את עיניו שוב
אל הארץ, ידיו היו נתונות שנית בכיסיו הקרועים, ורגליו נושאות
אותו כל הדרך בחזרה אל מאורתו. אולי הפעם, אם יתמיד ויביט מעלה
במשך זמן ממושך דיו, יזכה לראות את ביתו למשך מספר דקות
מבורכות. יותר ממספר שעות לא יכל להישאר. הימצאותו בחוץ היתה
מסוכנת בלאו הכי, ורק למען הצפייה בבנותיו היה יוצא החוצה אל
אור השמש, והמעקב אחר דורון שלזינגר, שגנב תחת ידיו את רינה
אשתו. בן זונה מתועב! במו ידיו הרס את תא משפחתו השלישי, זה
אשר נשבע כי לא יתמוטט כפי שקרסו חיי נישואיו הקודמים. זה
שלמענו עשה ככל יכולתו ואת כל כולו נתן, זה אשר היה מקור אושרו
וכוחו. לעזאזל, את כישלונות נישואיו הראשונים והשניים תלה
בעצמו, אך בכישלונו השלישי יכל מרדכי להאשים אך את דורון
שלזינגר. הוא, עד כמה שהעניין נגע לו, היה שלם עם עצמו, והוא
ידע שבעל יותר טוב לרינה לא יכל להיות יותר ממנו. בפעם האחרונה
שניצב כך, בין הבניינים הסמוכים למקום עבודתה של רינה, וצפה בה
מתיישבת ברכבו של דורון שלזינגר, התכווץ ליבו כדי כך, שידיו
המוכתמות ברפש, האוחזות בקיר, רעדו וטופפו על שכבת הטיח. לא
מכאב נסחט ליבו. הכאב עבר זה מכבר, ואף הצער ותחושת האפסות
הפכו והיו לנחלת העבר. הכל עובר, ועם הזמן נשכחות אף התחושות
הנוראיות ביותר, אלו הרודפות אדם בשנתו לילה לילה ואינן נותנות
לו מנוח, אלו המרעידות את עולמו בכל אשר יפנה, בערותו או בשעת
סיוטיו, ולאחר זמן ממושך דיו, נשכחות מלב. לא כך הוא הכעס
והעלבון. בעוד שהכאב עובר, מוסיף העלבון ונותר ככתם על ליבו.
בעוד תחושת האפסות מתמוססת ואיננה, מחלחל הכעס וחודר אל בין
העצמות, ומרעיד את לוחות השנאה ומדליק בעיניו משואות ולפידים,
רצון לנקמה. עיניו הפכו שני קמטים דקים כשאחז בקיר הבניין
והביט בדורון שלזינגר, בעל הפורד פיאסטה הכחלחלה, הנושק לאישה
שלה נתן הכל, והיא לא נתנה לו מאום בחזרה. ללא נוע הוא עמד כך,
מסתתר היטב תחת זקנו המאפיר ומעילו המלוכלך, עד אשר פנתה
המכונית מעבר לפינה, והותירה את הרחוב שומם וריק, ורק עיניו
הבוערות של מרדכי אלמליח עוקבות אחר שובל קיומה, המתרחק
ואיננו.
כעת, כשעשה את דרכו בחזרה מן השוק ובידיו המצרכים המועטים, שב
ועלה בו זיכרון אותו יום, ומכוניתו המבריקה של דורון שלזינגר
שבה ונעלמה מן הרחוב, מותירה אותו בייסוריו ללא רחמים. ידיו
התהדקו סביב רצועות הניילון של שקיות המצרכים וליבו התכווץ.
ואף שפעמים אין ספור עלו הדברים בראשו, ואף ששוב ושוב ניסה
למגר את הכאב ואת הסיוטים הפוקדים אותו לילות כימים, הנה הם
שבים ומציפים אותו, כגלים המכים בחוף בלילה שחור וסוער, ולו
אין על כך כל שליטה. מן השוק הוא שב כעת אל בין העכברושים
לחתולים הרודפים אחריהם ואל סמי המתגרד בפינה האפילה תחת מתקפת
הפרעושים, אשר אינם מבחינים בין הפרווה השחורה לעורו האפרורי.
לאור הנר מתגרדים שניים - הוא והחתול - ואת המלחמה נגד
הפרעושים הם חולקים כאחים לנשק. על המזרן המחורר הוא עושה את
יצועו לילה לילה, והמעיל מקופל למראשותיו ומשמש לו ככרית,
וציפורניו חורקות על העור היבש בהתיישב עליו זבוב עצום מימדים
ושחור, ועיניו מתכווצות למראה אור השמש, כערפד המסתתר בין
המחשכים.
הנה הוא שב מן השוק, ורגליו פוסעות בדממה ובאיטיות אינסופית,
כמו ממאנות להגיע אל יעדן, כמו מסרבות להותיר לו לשוב ולהצטמק
בין ארבעת הקירות הסוגרים עליו, המצחקקים לעומתו את קולו של
הילד עם חולצת הטריקו הכחולה, המקפץ בזרועות סבו, המכים בו
במראות ימי ההולדת של שני וגלית, הפותחות את המתנות העטופות
בזעקות גיל וצחקוקים רועשים, המטלטלים אותו בלחישות חרישיות,
ההולכות ומתגברות והופכות לזעקות ייאוש מחרישות אוזניים - "לאן
הגעת מרדכי, שהיית פעם מוטי של כל הבנות, ומנהל מחלקה מכובד
בפירמה גדולה עם משכורת שמנה ומנקרת עיניים, לאן הגעת מוטי'לה,
למה הפכת?"
לפתע, עיניו המצועפות של מרדכי נפקחות באחת. זיכרון פיסת הנייר
שמצאה את דרכה אל תא הדואר שלו מכה בו. רגליו, שקודם לכן כמו
סרבו לנוע, מתחילות להגביר את מהירות פסיעתן. צעדיו הולכים
ומתרחבים. קצב הליכתו מואץ, מתגבר עוד ועוד, ליבו מכה בו
בפראות. כשד משחת הוא חוצה את הרחוב, מזגזג בין האנשים. שקיות
הניילון שבידיו מתנועעות, מתנופפות, מכות ברגליו. בכל כוחו
ושיא מהירותו נכנס מרדכי אל בין הסמטאות הבולעות אותו לתוכן.
הוא פונה ימינה, ולאחר מכן לשמאל. הוא ממשיך ישר דרך המעבר
הצר, אחר פונה שוב ימינה, מוסיף ונכנס אל עומק המבוך המתפתל.
שקיות זבל קרועות חוסמות את המעבר והוא מדלג מעליהן במהירות,
ענני זבובים מכים בפניו, והוא מטלטל את ראשו ומסלקם, מוסיף
לשעוט קדימה. צווחה נשמעת לפניו, וארבעה חתולים מזוהמים וקרועי
פרווה מזנקים מתוך ערימת אשפה. עוד פניה שמאלה, והנה הכניסה.
הוא הודף את הדלת, מניח את השקיות על הרצפה, בתנועה השלכה
כמעט. כאחוז דיבוק מזנק מרדכי אל הפח הקטן, המוצף ניירות
קמוטים ועלוני פרסומות קרועים. הוא משליך את הניירות אל הרצפה,
מחטט בפח כמטורף. נהמות חייתיות בוקעות מפיו. עלונים צבעוניים
מתעופפות לכל עבר. ידיו נוברות בפח, ברכיו קפוצות, עיניו תרות,
מתרוצצות, מחפשות. לפתע הוא עוצר. ברכיו מתיישרות וראשו מורכן
קדימה, לראות באור הדהוי שחודר דרך דלת הזכוכית את הכתוב על
פיסת הנייר המקומטת, האחוזה בין ידיו הרועדות.
"אני יודע הכל", שב הדף וזועק לעומתו.
מרדכי מוסיף ועומד כך, מביט בכתוב, ולאחר נצח תוחב את הדף אל
כיסו, אוסף את מצרכיו ופותח את הדלת לדירתו. שם, באפילה
הרועמת, הוא נשען עם גבו אל הדלת, מתנשם ומתנשף. ליבו הולם
בקרבו ומכה ברקותיו. ידיו מזיעות. הוא נועל את הדלת ואוחז בנר
אל מול עיניו, ולשווא מנסה להדליק אותו בעזרת המצת שבידו, אשר
איננו מפיק להבה. לבסוף הוא מתיישב על הרצפה הקרה, ואוחז במצת
בשתי ידיו. הוא נושם עמוקות, מנסה להסדיר את הדופק. האבן
משמיעה קולות חיכוך ומעלה ניצוצות, ולבסוף מואילה בטובה לשחרר
להבה קטנטנה, כמעט בלתי מורגשת. ביד רועדת מקרב מרדכי את הנר
אל המצת ומדליק את הפתיל. לאורו החיוור של הנר הוא קורא שוב את
שלוש המילים הללו, המטלטלות את עולמו.
"אני יודע הכל"
ומלבד למילים הללו - מאום. לא שם, לא חתימה. האותיות המודפסות
מוטבעות על גבי הדף בדיו שחור, מסרבות לגלות לו את זהות
השולח.
איך הגיע הדף הזה אל תיבת הדואר שלו, לכל השדים והרוחות? מי
יודע שהוא כאן? מי יטרח להיכנס אל תוך המבוך המתפתל הזה,
שבליבו הוא שוכן, כדי להניח את הנייר הזה בתיבה שלו? ומה,
לעזאזל, יודע האדם הזה? יותר נכון, מנגב מרדכי את הזיעה ממצחו,
עד כמה הוא יודע?
אין לטעות בכך. מי ששלח לו את הדף הזה יודע הכל. הכל.
ומה זה משנה בעצם מי כתב לו את המילים האלו, שצווחות שוב ושוב
באוזניו? מה שמשנה בסופו של דבר, זה שהוא יודע הכל. את הכל הוא
יודע. הוא יודע היכן מסתתר מרדכי, וכמה פעמים הוא יוצא ממקום
מחבואו. הוא יודע לאן הוא הולך כאשר הוא יוצא, ומה מעשיו שם.
הוא יודע שזה הוא שלווה את הכסף מהשוק השחור, הוא יודע שאין
באפשרותו של מרדכי להחזיר את החוב, הוא יודע שמעולם לא התכוון
לשלם את הכסף. ולא רק זה - הוא יודע שזעמו של מרדכי בוער
בקרבו. הוא יודע שידיו נקפצות וציפורניו קורעות את כפותיו עד
זוב דם במחשבה על דורון שלזינגר. הוא יודע שהוא מכה באגרופיו
בקירות העירומים וזועק מרה בחשכת הלילה. הוא יודע שהיה זה
מרדכי עצמו, שמעל בכספי החברה ובהם הוא משתמש לצורכי מחייתו
המצומצמת, ולא דורון שלזינגר, כפי שמראות העדויות שטמן בין
מסמכי המערכת ובין תיקיות מחשבו של פקודו, הוא יודע שמזה זמן
רב מקננת בקרבו המחשבה, לא, התכנית כבר נרקמת, לשלוח אל מעונו
של דורון שלזינגר שני עבריינים מן הזן הנמוך ביותר, שיכניסו
אותו לבית חולים להרבה זמן, אולי לתמיד, ושאם ייצא משם אי פעם,
הוא לא יעשה את זה על שתי הרגליים שלו, אלא בישיבה, או יותר
טוב, במצב מאוזן לנצח נצחים.
האיש הזה, האדם הזה, הבן זונה הזה, המניאק ששם לו את הדף
המחורבן הזה בתיבת הדואר, מה הוא רוצה? לסחוט אותו? לאיים
עליו? אולי הוא רק רוצה שהוא יידע - הוא יודע הכול! - כל
הקלפים בידיו, והוא מחזיק את מרדכי בביצים. לא שנשאר לו הרבה
מהביצים שלו אחרי שהבנק לקח לו הכול והגרושות המחורבנות שלו
דפקו אותו במשפטים ורוקנו לו את הארנק, אחרי שגם שני וגם גלית
החליטו שהן נמשכות לנשים, ורינה, הבת זונה הזאת, התחילה
להזדיין מהצד, ועוד עם מי, עם דורון שלזינגר, המלוקק הזה, שמאז
שהוא הגיע לחברה הלשון שלו היתה כל כך עמוק בתחת שלו שהוא יכל
להרגיש אותה בקיבה, ומאחורי הגב היה מזיין את אשתו!
אוקיי, אוקיי, מרדכי, תירגע, תנשום. תסדיר את הלב. תחשוב.
תחשוב! מה זה אומר בדיוק, שהוא יודע הכול? הכול הוא יודע? גם
על המחשבות שהיו לך להתגנב אל דורון שלזינגר אחרי שהוא יוצא
מהעבודה, להכניס לו אגרוף שישתק אותו, לחסום לו את הפה, לגרור
אותו מאחורי הבניין, ושם, בסכין לחתוך לו את הגרון בזמן
שהעיניים שלו יוצאות מהחורים ורואות את החיוך הגדול שמרוח על
הפרצוף שלך? אוקיי, אז הוא יודע! ומה הוא הולך לעשות עם המידע
הזה? הנה, גם אני יודע הרבה דברים. אני יודע כמה סבלתי, וכמה
אני ממשיך לסבול, ואני יודע שאני לא יוצלח, שאת כל מה שהיה לי
הרסתי, שכל מה שבניתי התמוטט, שאני שונא את החתול הזה, שחסרה
לו עין, והוא מתגרד ומיילל בפינה של הדירה שלי ומשתין על
הרצפה, ואני לא מסוגל להשליך אותו החוצה כי הוא מזכיר לי יותר
מידי את עצמי. את זה הוא יודע, הבן זונה הזה שיודע הכול?
ומרדכי קרע את פיסת הנייר לעשרות חתיכות והשליך אותן בזעם אל
הרצפה. עיניו, שהיו מוצפות, הביטו בגזרי הנייר המכסות את
הבלטות, אחר עברו ונחו על החתול המביט בו מן הפינה, המפהק, אשר
עצר אך לרגע ממלאכת הגירוד, והנה הוא שב אליה במלוא המרץ. יבבה
פרצה מפיו של מרדכי אלמליח. הוא נשכב על הרצפה המוכתמת ומירר
בבכי.
יום חמישי, ה- 16 בפברואר 2006, היה היום הנורא ביותר בחייו.
הערב בא והלך, מפנה את מקומו ללילה המחריש, ובחדר השתררה
חשיכה. דממה כיסתה את הכול. השעות נקפו, ומרדכי שכוב היה על
הרצפה הקרה ללא נוע. התריסים המוגפים, הקירות המרוססים גרפיטי,
המזרן הקרוע, פיסת השעווה שנותרה מן הנר, סבך הסמטאות המקיפות,
ועשרות גזרי הנייר הפזורים על הארץ - כולם כולם דממו, ושתיקתם
הלמה בחדר במטח כבד מנשוא, מחריש אוזניים, מטלטל, מזעזע, הדוקר
במיליון פגיונות את ליבו של מרדכי, המוטל כמת ללא נוע. עוד
ועוד הכו בו הקולות, עוד ועוד הלמו בו מראות זכרונו, שוב ושוב
שבו ועלו בו צחקוקי בנותיו בימות החג וימי ההולדת, שוב ושוב
הוסיפו פניו הקורצות והמצוחצחות של דורון שלזינגר להפציע אל
מול עיניו, ואוזניו שומעות את אנחות העונג של אשתו, רגליו
תועות במבוך הסמטאות המתפתל ועיניו מתרוצצות ותוהות בחוסר
אונים - אנה יפנה, והוא אבוד לנצח, כלוא לעד מאחורי סורגי
הצלחותיו ובריחי כישלונו, כאשר מסביב העולם מזמר ושר, והוא
מוסיף ודועך.
החושך עטף את הכול ביד קשה ומאיימת, לא שועה לתחנוניו של מרדכי
לנהוג בו ברכות ולברכו בשעת שקט אחת. נדמה כי בלילה ההוא, רק
קול בכיו של מרדכי היה קיים בעולם, קולו הצף בחלל השחור, אשר
קרן אור יחידה אינה בוקעת אותו, ומלבדו לא היה דבר.
במשך שלושת החודשים שעקבו ללילה ההוא, יצא מרדכי את מפתן דלתו
אך פעם אחת ויחידה. הוא יצא במהירות האפשרית, עוטה את מעילו
הכבד והמוכתם שתן חתולים ואבק, ושם פעמיו אל השוק. לאחר קניית
כמות המצרכים הגדולה ביותר שיכל לסחוב בידיו, חזר במהירות אל
ביתו, לשוב ולהסתגר בו מן העולם המקונן לו רעה, ומן המזיד
המשחר לו לטרף. מי שכתב את המילים הללו, שהחרידו את עולמו,
חיכה לו בחוץ, ממתין בדממה לרגע שיעשה טעות. ממתין לו ליפול
בסבך המלכודת שטמן סביבו. והוא, שאיבד את כל עולמו זה מכבר,
הוסיף והסתגר בביתו, ופניו לא פגשו באור השמש. בלילות, כשהדממה
פשתה בכל, היה מרדכי יוצא על קצות אצבעותיו את דלת דירתו וניגש
לבדוק את תיבת הדואר. האם יש מסר נוסף? הוא ציפה לקבל דף שני.
אולי הפעם יפרט אויבו למה בדיוק התכוון בפעם הראשונה. אולי
יוסיף על שנאמר, ויורה למרדכי לשלם לו סכום נקוב, או יחזיק
אותו תחת חוב, באיומים כי יגלה לאלו התרים אחריו את מקום
הימצאו. או שמא יאיים כי יפנה לרשויות ויסגירו למשטרה בשל
מעילת הכספים שביצע וניסיונו להפליל את דורון שלזינגר, אולי
יאיים שיגלה על תכניתו לשבור למר שלזינגר את כל העצמות ואף
לחתוך לו את הגרון באיזו סמטה אפלה.
במשך שלושה חודשים היה יוצא מרדכי את דירתו בחשאי וניגש לתיבת
הדואר מידי לילה בלילו, בחיפוש אחר פיסת נייר נוספת, ובמשך
שלושה חודשים חזר על עקבותיו כלעומת שבא: כל מסר נוסף לא הגיע
מידי אויבו הנסתר. המחשבות טרדו את מנוחתו וטרפו את שנתו.
לשווא היה מתהפך שוב ושוב על גבי המזרן הדקיק, לשווא היה הולם
במעילו המקופל למראשותיו, ועדיין לא היה מסוגל לעצום עין. מי
זה היה? ומה, מה הוא רוצה? הרי, אם היה רוצה משהו, היה כבר
מראה סימן חיים. אז מה? לא יכול להיות שכל העניין היה בדיחה..
לא יכול להיות שמישהו סתם שם את חתיכת הנייר הזאת בתיבה שלו..
אבל בכל זאת, אין שום מסר נוסף, ואולי מי שעשה את זה רק רוצה
לראות אותו מתענה? לא יכול להיות - בטוח שהוא רוצה משהו. אבל
מה? השאלות ריחפו סביב והלמו במוחו. לעיתים, תחת חשכת הליל,
היה רואה זוג עיניים מביט בו מעבר לחרכי התריס המוגף. בזנקו מן
המזרן בלב הולם היה מגלה - רק תעתועי דמיונו לעגו לו. שוב היה
שב ונשכב על המזרן, שוב היה מתהפך, שוב היה הולם במעיל, שוב
היה נלחם בסיוטיו. במשך שלושה חודשים, דבר לא היה קיים פרט
לאויב המר ששלח לו את הדף ההוא. בחשיכה הוא עשה את מחייתו.
באפילה הטחובה היה מגשש אחר פיסת לחם ולועס אותה בדממה, מפחד
להשמיע קול, ועיניו תרות אנה ואנה, מחפשות אחר מזיד נעלם,
אוזניו קרויות למשמע כל רחש הבא מבחוץ. ימיו ולילותיו מלאו
מוות. אפילו מחוות העונג הספורות שזכה להן - להביט בפני בנותיו
פעם בחודש - נלקחו ממנו. ידידו היחיד בעולם היה סמי כעת,
ומלבדו, אף לא נפש אחת ויחידה נותרה לצידו. ובחוץ - מחכה השטן.
לשטן יש את כל הזמן שבעולם, איננו ממהר. לבסוף ייצא הרי מרדכי
אל הרחוב, בסופו של דבר יבוא היום בו לא ישים לב, וכבר ימצא
לצידו שוטר אוזק, או, גרוע מכך - יד נעלמת תצא מאי שם ותכה בו
בכל כוחה בפרצופו, ויד שנייה עושה כבר את דרכה והולמת בבטנו.
הסכין תישלף, האקדח ייצמד לרכה, האצבעות הענקיות ייסגרו על
צווארו. לפתע הוא יימצא עצמו בתא המטען של המכונית. או יתעורר
בחדר חשוך, ושם יהיה סופו. לא, לא סופו. הוא עוד יתגעגע לזמנים
האלו, השלווים, בהם יכל לשבת עם סמי בדממת החדר המצחין. הלהב
יקרע את בשרו, הדם יזלוג אל הרצפה, צרחות כאב יבקעו מפיו.
בתנועה מיומנת תקצוץ הסכין את האצבע, ואחר כך יגיע האיום -
זוהי רק ההתחלה, ועל מרדכי לצפות להחסיר אצבע בכל שבוע בו לו
ישלם את הכסף. ואחרי האצבעות - בהונות הרגליים. ולאחר מכן -
אוזניו. ואז? האם לאחר שלא יישארו חלקים לקיצוץ, ייתנו לו
מנוח? הרי לא חלקי גוף הם אוספים, אלא שטרות מרשרשים, עדיף
בצבע ירוק. ולפתע מגיחה מאי שם הזעקה ופוערת את פיו ועיניו
הדומעות, לפתע סומר שיערו וצליל דק שבדק בוקע מפיו המייחל
למוות - האם יזכה לקיצוץ כל אבריו, או שכבר מן ההתחלה יסחטו
ממנו את כתובתן של שני וגלית?
מרדכי מתכווץ בפינת החדר השחור, רגליו בין זרועותיו המחבקות,
ראשו אחוז בין רגליו, כתפיו רועדות ומוסיפות, וקוראות לברכיו
לזגזג אף הן, ורגליו משליכות אל הידיים, ולפתע כל גופו אחוז
רעד וקירות המאורה קורסים על ראשו, אלפי עיניים תרות אחריו,
עוקבות, צופות, מגחכות, אלפי פיות שורקים לו, קוראים, זה הסוף
שלך, מרדכי, מוטי'לה, מוטי חמוד, עכשיו תפסנו אותך, עכשיו כבר
אין לך לאן ללכת, לאן תברח עכשיו, מוטק'ה, אין מקום בעולם שבו
תוכל להסתתר, ידיים אפלות נשלחות לקראתו, אוחזות בו, מושכות
אותו לכאן ולשם, דוחפות אותו, צרחות מבקעות את אוזניו, לחישות
ממלאות את החלל, מוטי, מוטי, מוטי, מוטי, סכין מנצנץ דוקר
בבטנו, אנחנו נשיג אותך, מוטי, נשיג אותך, נשיג, יודעים איפה
אתה, יודעים מה עשית, יודעים מה עובר לך בראש, מרדכי, יודעים
הכול. ייאוש משתלט עליו. הוא נושר לרצפה, ועיניו נעצמות בדממה
המשתררת סביב.
הבוקר האיר על העיר תל אביב וכל תושביה, וגם אלו אשר לא
מתגוררים בה עשו את דרכם בין רחובותיה, מחפשים חנייה, צופרים,
מקשקשים זה עם זה, מתווכחים, מאזינים לרדיו, לוחצים ידיים
ומתנשקים, שולחים את הילדים לבית ספר ולגן, הולכים לעבודה,
דופקים כרטיס, מחווים בנימוס לבוס, מתקתקים במחשב, לוגמים כוס
קפה, יוצאים אל פינת העישון, מתקשרים לבעל, לאישה, לילדים, מה
נשמע? איך היום שלך? הכול בסדר, מתי הסרט בערב, אני מסיימת
בשלוש, אז אפשר להספיק להקרנה של חמש, יופי, איזה סרטים יש
היום, עוד לא בדקת, אז אם לא איכפת לך לבדוק? איזה יופי, אני
נורא שמחה, ואחר כך נלך עם הילדים ונאכל גלידה, איזה יום יפה
היום, לא? חבל שאני תקועה במשרד הזה, לעזאזל, כל כך הייתי רוצה
להיות בים, לא נורא, אבל לפחות נלך לסרט...
באחד הרחובות הסמוכים לשוק התקווה ישנה פרצה קטנה, כמעט בלתי
מורגשת, אפלולית. הפתח מלא בשקיות זבל, ואיש לא מבחין בה כלל.
אם נכנסים לפרצה הזאת, מגלים שהיא נמשכת לכדי סמטה צרה. אחר כך
הסמטה פונה ימינה, ומתפצלת שוב, לשתי סמטאות קטנות עוד יותר,
טחובות. מסריח שם, אבל אפשר לדלג מעל שקיות האשפה ולהמשיך
ללכת, לתעות בין הסמטאות האלו, הצרות, ללכת בין המעברים
הסוגרים, להשמיע צווחת בהלה כשחתול שחור מזנק מאי שם, לירוק
שלוש פעמים ולהוסיף ללכת, לפנות, להביט אחורה ולגלות שאת הדרך
חזרה קשה, אולי בלתי אפשרי, למצוא. אפשר ללכת בסמטאות הללו,
אפשר לתעות במבוך, אבל אין איש עושה זאת. אין איש נכנס. להיפך.
מן הפרצה הקטנה הפונה לרחוב מגיח איש כפוף. יש לו זקן אפור,
בהיר, אבל לא לבן. האיש, כמו הזקן שלו, מלוכלך ואפור. הראש של
האיש כפוף, כתפיו שמוטות, ידיו נטועות לצדדים, רגליו יחפות,
שחורות, מזוהמות, ציפורניו ארוכות, מלוכלכות, גופו רזה
ושברירי, מכוסה במעיל כחול ומוכתם, מאובק, בעל כיסים קרועים
וצחנה עזה. האיש פונה לרחוב. הוא הולך לאט. פסיעותיו דקות,
עמומות, כמעט לא מורגשות. אפשר למות משעמום מהצפייה בו. לאחר
נצח הוא מגיע לפינת הרחוב וממשיך ופונה בה. אין בו שום דבר
מעניין, באיש הזה. אבל אם נמצא שאנחנו משועממים במיוחד ואין
לנו שום דבר לעשות, נוכל להסתתר מאחוריו ולעקוב אחריו, נוכל
לראות לאן יש לו כבר ללכת. לא, האמת היא שאין לנו בשביל מה
להסתתר. האיש לא מביט אחורה, הוא גם לא מביט לצדדים. עיניו
נטועות במדרכה המבוקעת, רגליו לוקחות אותו מעצמן, הוא לא זקוק
לעיניו כדי לדעת לאן ללכת. הוא מכיר את הדרך הזאת, באמת
מעניין, לאן הוא הולך, האיש הזה שנראה ששום מקום לא יקבל אותו?
הנה הוא ממשיך, ואנחנו כבר מתעייפים. הוא הולך, הולך, באיטיות
תהומית, נראה שלא הוא שהולך, אלא שהמדרכות נעות תחת רגליו
הנטועות בקרקע, וכבר אנחנו במרכז העיר, ולמה הלכת כל כך רחוק
בשביל לקבץ נדבות, הרי שלקבץ נדבות אפשר גם בתקווה, לא, בעצם
הוא לא הולך לקבץ נדבות, האיש הזה, כי אחרי שהוא מגיע לכיכר
רבין הוא ממשיך והולך, ופתאום נעצר באמצע רחוב בלוך, וזהו.
אנחנו עומדים במרחק מה מאחוריו, ממתינים לראות מה יקרה עכשיו.
האם הגיע ליעדו? אבל מה יעדו? כאן, באמצע הרחוב? הרי שאין פה
כלום, וזה בכלל מקום רע בשביל לקבץ נדבות, כזה רחוב קטן, ואין
שם הרבה אנשים שעוברים, ובכלל הוא לא נשכב על הארץ או מתיישב,
הוא סתם עומד שם באמצע הרחוב ומביט אל הבניין ממול, למעלה, אבל
מי שנמצא שם בבניין לא יוכל לראות אותו כי הוא מוסתר מאחורי
עמוד החשמל, ובכל זאת, הוא ממשיך ועומד שם ולא זז, ומה זה, למה
העיניים שלו דומעות, דמעה מתגלגלת שזולגת במורד הלחי המטונפת
ומותירה פס לבן ודקיק, עד למקום בו מתחבר הזקן, ושם היא נעלמת
בין השערות המקורזלות?
שעה ארוכה הוא עומד שם. אנחנו כבר לא מביטים בו, אנחנו מסיתים
את המבט אל אותו כיוון שאליו הוא מביט, אנחנו גם רוצים לראות
מה הוא מחפש, מה היה לו כל כך חשוב כאן, שבשבילו הוא עשה את כל
הדרך הזאת. הנה שם, במרפסת! יש שם בחורה כזאת, עם שיער שטני
בקוקו וטריינינג. היא לוגמת מספל. קוראת עיתון. יש לה סיגריה
ביד. אבל אחרי כמה דקות היא מכבה את הסיגריה ומתמתחת, ואחר כך
היא חוזרת לדירה, והמרפסת שוב ריקה. והאיש? היי, הנה הוא כבר
מדשדש במורד הרחוב ומוסיף ללכת, ולנו כבר אין בשביל מה לעקוב
אחריו, סתם תימהוני, ובכלל לא מעניין. אם יש לנו זמן מיותר,
חבל לבזבז אותו על המטורף הזה. חבל על היום שלנו, אפשר ללכת
לים, או לשבת באיזה בית קפה, כזה יום יפה היום.
הערב יורד על שכונת התקווה, אבל המכוניות ממשיכות לצפור בה.
הרמזורים מוסיפים להבהב. שם, בין סבך הסמטאות, נמצאת דירה אחת.
התריסים מוגפים, ושום אור לא בוקע ממנה. גם קולות לא. האיש שגר
שם, אף אחד לא יודע איך קוראים לו. פעם בכמה זמן הוא יוצא
מהדירה, ואפשר לראות אותו ברחוב, אבל רק לעיתים נדירות. לפני
שלושה חודשים הוא קיבל מכתב אחד, לא, סתם חתיכת נייר, שהיו
כתובות עליו שלוש מילים. התוכן לא חשוב, חשוב רק שמאז הוא הבין
משהו לגבי החיים שלו. הוא לא יודע מי כתב את שלוש המילים האלו,
אף אחד לא יודע. ומי שכתב אותן לא שב וכתב. אולי היה זה אויב
נסתר, אולי ילד משתעשע, אולי סתם תימהוני. במשך הרבה זמן ניסה
האיש לגלות מי כתב את המילים הללו. בסוף התייאש. הוא הבין שגם
זה לא חשוב. מה שחשוב זה, שהוא הבין משהו לגבי החיים שלו.
עכשיו האיש מושך שרפרף. הוא מניח אותו מתחת לצינור החלוד שבחדר
האמבטיה. הוא מטפס עליו בדממה, ורק שולי מכנסיו מרשרשים כשהם
פוגעים בלוח העץ. האיש קושר חבל לצינור. אחר כך הוא יוצר
לולאה. בתנועה איטית הוא מכניס את הראש שלו ללולאה ומהדק סביב
הצוואר. הוא עומד כך, קפוא, כמו חולפות לו מראות בראש, אולי
מהזיכרון, אולי מן התעתועים שמציפים את דעתו האובדת. איש מלבדו
לא יודע, אבל מה שהוא רואה לנגד עיניו הוא ילד קטן, מקפץ, לבוש
חולצת טריקו כחולה, שהכיתוב "בית ספר ביאליק נתניה" נראה עליה.
הילד חובש כובע מצחייה ומקפץ בזרועות סבו. אנשים מחייכים אליו
ברחוב. השמש זורחת מעליו. חיוך גדול מאיר את עיניו הכחולות,
בצבע הים הרוגע. איש לא יודע, אבל לילד הזה קוראים מוטיל'ה,
והוא בן תשע. סבו מחייך בליבו ומאחל לנכדו חיים מלאי אושר.
פתאום הילד נעלם ואיננו, והסב עם חיוכו גם כן, כי השרפרף כבר
מוטל רצפת חדר האמבטיה והחבל נמתח, נושא משקל עדין. חתול שחור
עובר ליד השרפרף, מתחכך בו, עוצר ומפהק, ומתחיל להתגרד במרץ.
מעליו עוד מתנודד מישהו שהיה פעם מרדכי אלמליח, אהוב הבנות
ושחיין מצטיין בנבחרת השחייה של נתניה, מוכשר בתחום הפיננסי
ואב לשני וגלית. החתול השחור, אשר מפהק שנית ושב אל החדר החשוך
בדממה, מותיר מאחוריו את עיניו הכחולות של מרדכי, המביטות בו
בחוסר הבעה מלמעלה.
http://scaricare-musica-gratis.softonic.it/ >come
scaricare musica da youtube
http://scaricare-musica-gratis.softonic.it/ >musica
gratis
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.