מתבייש בבדידותי שאין לה סוף,
מתבייש בזין הרופס שלי,
מתבייש בריח גופי סיגריות,
מתבייש שבריאותי רופפת פיזית.

קם בבוקר עם חיוך שנכבה במשך היום,
קם בבוקר עם תפילה שמורגשת טיפשית בסוף היום,
קם עם תכלית שמאבדת את עצמה.
קם ונופל.

מתלהב מכל שטות קטנה,
כמו איך עומדות לי השיערות על הרגליים,
מתלהב מהמוזיקה נטולת המוזה והחזון, המעוף.
מ-בומים מונוטוניים,
מתלהב מביצת הזהב שהטילה לי התרנגולת הגדולה ביותר בלול,
מתלהב שלא בא לי לשחק יותר, כי זה מלהיב

מתקלח בעצמי על מיטות מסמרים,
טוב לי להיות מה שלא טוב לי להיות מה שלא טוב להיות לאף-אחד
אחר
מורגשת עמימות באוויר,
מן ציונות נידפת שלא הולכת לשומקום,
אולי לבי"ח, אולי לחדרים עטופים לבן
בזבל הזה בו כולם

קצת קונצ'רטו לפסנתר עם חצוצרה ואני מסודר,
מבעיר את הסיגריה במבער, מבעיר את המיטה
בולע כדור ועוד אחד ועוד,
מי ייראה אותי אחרת בלי כימיקלים, מה יש להגיד

זה כל היופי, והיופי מצוי בכיעור,
זה כל היופי, והיופי נולד מכיעור

זו האהבה שלנו למוזיקה ואמנות,
להורינו, למשפחתנו, מכרינו וחברינו,
לכולם נקריב את נפשותינו המקוללות

מצחיק איך שדברים זזים פה, חלקי הלגו מחוברים שונה
אני מחובר שונה, הכול
גם את.