עברתי לילה קשה מאוד, שחתם תקופה שאני מרגישה שזכיתי להגדיר
כקשה.
התחלתי לילה בלי לראות אופק, בלי לראות סוף- אין מבט קדימה, רק
פנימה ולמטה.
הרגשתי איך כל חוטי הרגש והעצב שלי מתקפלים ומשאירים אותי על
ארבע על הרצפה המאובקת.
בשעה 23:00 הייתי מתוסכלת וכועסת
בשעה 01:00 הייתי עצובה כל כך שלא ידעתי אם אצליח לצאת מזה
בשעה 05:00 פתאום הבנתי שעברו 3 שעות שבהם לא נתקפתי חרדה
מהקיום
בשעה 07:00 כבר חייכתי, הרגשתי ששרדתי כדי לספר.

לפני חודש לא הייתי כל כך אבודה, הייתי בשיא הפריחה של התקופה
החדשה בחיי-
תקופה שבה אני אהובה, שבה התחלתי להרגיש נורמלית, כמו כולם.
ואז, כמעט בלי קשר לבחור שמעך לי את התקוות, התחלתי להיכנס
לחרדות. חרדות אמיתיות.
מצאתי את עצמי פעם בכמה שעות נאטמת, משתתקת, לא מסוגלת לספוג
שום מידע מבחוץ והמוח שלי רץ,
המחשבות התרוצצו בלי כל סדר או היגיון וכל מה שיכולתי לעשות
בשביל לעצור את ההתקפים האלו זה רק לתרגל
נשימות ארוכות...
התקפי חרדה על כך שאני נהיית נורמלית כמו כולם.
אבל לא באמת כמו כולם, עדיין משהו אפל ודפוק בפנים.
עדיין משהו מזוייף ומדומיין מבחוץ.

ואז הגיע הלילה הזה. בכיתי, רציתי לחזור לבית- לאמא. אבל לא
יכולתי. אז המשכתי. עבדתי. נשמתי. עישנתי.
ופתאום הגיעה השעה 5 והפסקתי לפחד. לבנתיים לפחות.
ואז מצאתי פתק שרשמתי לפני 222 ימים:
"עם מה שכבר יש
עם מה שעדיין אין.
עם מה שכבר לא יהיה,
עם מה שאולי פתאום יבוא.

עם החיוך
עם הרגש
עם העצב חסר התחתית,
עם הצחוק שנוצר.

לקום בבוקר
ולקוות שעדיין אפשר."

אז אני אלך לישון עכשיו. ואקום בבוקר ואקווה שעדיין אפשר.
אולי עוד 222 יום דברים יראו אחרת.