שוב אצל מעוז,
שוב פלורנטין,
בחדר פינתי, פרקט יוקרתי
עליו שוכב הכלב.
הוא שב מהנכר,
קצת צרפת, קצת פורטוגל
ופתאום ביננו כל כך זר.
הוא אומר י', מתי תהיה לך זוגיות?
אך רק כשאני מקשה הוא מוכן לומר את
האמת, שאיני כה יפה, ואילו הייתי מרזה,
אולי הייתי אהובה.
אני מסרבת למגע ולפתע בוכה.
על כל האנשים הלא יפים שלבדם נותרים,
והוא,
הוא פורט מיתר-רומנסות ספרדיות,
כאילו יכל להרגיש.
ובכיתי.
הו אלוהים כמה שבכיתי!
לא כי לא רצה,
ולא כי לא רציתי.