על מדרכות העיר
הפיקוסים בוכים בשקט,
ומשחירים לי את הרגליים.

בשעה הזו,
גם האדמה רוחשת אהבה ולא מלחמה.

הכל שקט.

אתה אומר שאני זכוכיות,
ואז מתקן, לא, את לא זכוכית,
את רק מאחורי זכוכית.
עבה, וקשה, ומלוכלכת.
ואז את, אבל קשה להגיע. קשה מדי.

ואני אומרת כן, ומחייכת.
אני יודעת.

זכוכית בדרך אליי.
בצד שלי היא סדוקה,
וכל פעם שמישהו נוקש,
אני נפצעת. ומדממת.
כמו הפיקוסים,
בשקט על מדרכות העיר.

(עוד הערה בסוגריים.
זמזום שיר.
"אהבתי פעם נערה במשקפיים...
בגלל החלונות שלה האלה,
לא יצא לנו להפגש" יהונתן גפן
המספר שלי 4.5, וכבר יש לי עדשות,
אבל השיר הזה, שמישהו הקדיש לי בגיל 15

פתאום בראש שלי

30.5.10

הערה מההווה (בכל מקרה עוד מעט גם הוא כבר לא)
שוב טקסט של פעם... מחפשת משהו שכתבתי ולא מוצאת. אבל מצאתי
דברים אחרים.