אין לי צורך להביט בלוח השנה
או במעשי חובשי הכיפה בכדי
להבחין שיום כיפור בפתח.

אפילו לא  קבוצת חצבים לבנה,
או רימון סמוק, יבשרו לי על יום תשובה.
אי משם, מנקודות בודדות בעיר ומפאתי הכפר,
מתחיל להשתרבב לו ריח חדש באוויר.

בתחילה,
טיפין טיפין הוא.
משאיר תחושה שעוד יבוא ויתחזק
ככל שיעברו הימים וחטאינו יתכנסו לידי שופר.

יש שיגידו זיהום אוויר ממקור טבעי,
ויש שיגידו ניחוח ריקבון.
אבל אני... הולך כסומא בעקבות ריחו של זה,
ההולך ומתגבר הולך ומתגבר.

עד שמוצא עצמי עומד מולו.
בעיניים עצומות.
שואב את כל ריחו לריאותי - ניחוח הגויאבה שלי.

חופן בידי פרי אחד בשל ומדיף,
מבין עד כמה אין תוכו כריחו;
כמה גרעינים קשי לעס, המחוברים בבשר לבנבן צהבהב,
עומדים שם ללא צבע, צורה או זוהר.

עומדים ומדיפים,
מדיפים ועומדים.

מזרים לריאותיי ניחוח שעוד שבועיים יחלוף,
ומעדכן את תאי הזכרון שאך נולדו.
בתמורה אלה מתעלפים לשנה תמימה
בהמתנה לאירוטיקת הסתיו ההמתחדשת.