הדלקתי את האור כי רציתי להתחיל בלא היסוס, "בוקר טוב צוות
שתיים ב'," אמרתי. רזניקוב לא בדיוק ענה זאב שפשף את עיניו
בעיגולים חלושים של חוסר אמון. לאחר מכן ניסה ליישר את שערו
השחור הדק שלבש כתר קוצים משום ששכב לישון מיד לאחר המקלחת.
"בוקר טוב צוות שתיים ב' אמרתי," חזרתי בשמחה ברורה. זאב
שמיטתו הייתה קרובה לחלון הסתובב על הצד וחשף קפל בוילון הירוק
כדי להוכיח את חששו. "נו באמת קובי עוד יש חושך בחוץ!" כעס,
"מה השעה בכלל?" " היום הוא יום שישי העשרים ושמונה בינואר
השעה שלוש וחצי בבוקר שעה טובה בשביל כל שריונר לקום בה."
"המפקד לא אמר שקמים בשש?" "היום גדול וההזדמנויות גדולות חבל
שכשהמפקד יצלע למסדר בניסיון לפקוח עיניים עדיין נהיה בבסיס."
רזניקוב לא ענה זאב שפשף את עיניו בעיגולים מתחזקים של חוסר
סבלנות. הדברים נותרו בעינם עת לשינוי, חשבתי. משכתי את הכרית
מתחת לראש של רזניקוב והתחלתי לחבוט בו איתה. "מה? מה?" הוא
היה חסר אונים. זאב לא החזיק מעמד ופרץ בצחוק לקח את הכרית שלו
והצטרף לחבטות. "אחת שתיים," חבט בימין ובשמאל לסירוגין. "שבע
ארבע שתיים אחת אש!" ספרתי אני וחבטתי. רזניקוב התרומם לבסוף.
אמרתי, "בסדר גמור תקשיבו אנחנו מפסידים זמן יקר. תעלו מהר על
מדי א' תתגלחו תעשו את כל מה שאתם צריכים יש לנו אוטובוס לתפוס
בעוד עשרים וחמש דקות." "לאן אנחנו נוסעים?" שאל זאב. בארבע
וחמישה פסענו את צעדינו האחרונים אל תחנת האוטובוס שמחוץ לבסיס
הדרומי היה קר כמו שבדרך כלל קר במקומות בערבה מהם הנסיעה
לאילת אורכת שעה בלבד. רזניקוב וזאב נשאו על גבם תיקים קטנים
ומלפניהם נשמטו ברפיון רובי השריונאים הקצרים. רזניקוב הביט
בבלבול באוויר או בחיילים שעמדו בבניין הש.ג. ואז בי. "תגיד,"
הוא שאל, "מה יש לך בתיק?" חיכיתי שישאל. חשפתי את שיניי במה
שחשבתי שאמור להיות חיוך מסנוור. "כביסה הרבה כביסה אתה יודע
הרבה זמן לא היינו בבית." לידי היה מונח צ'ימידן ירוק וגדול
שמבטנו בלטו זוויות קטומות. "אז אנחנו נוסעים הביתה?" על הכביש
החשוף משני צידיו ראינו את אורות האוטובוס מתקרבים. אמרתי,
"תראה האוטובוס מתקרב." בדרך כלל הייתה העלייה על האוטובוס
מלאכה לוחמנית ממעלה ראשונה, כל הכרטיסים להופעה של הנהג היו
נמכרים. שלושה ברי מזל ועוד חיילת עדינה שביקשה שלא ידחפו אותה
היו משיגים מקומות ישיבה, עוד עשרה היו מצטופפים בתחתית המעבר.
אבל מלבד שלושתנו עמד הבוקר בתחנה חייל אחד בלבד שגבורתו
הקרבית לא עמדה לו ושרווליו היו מופשלים למטה. האוטובוס נעצר.
העמסתי את הצ'ימידן על תא המטען ועליתי למעלה זאב ורזניקוב כבר
ישבו אחד ליד השני. הצגתי את תעודת החייל שלי והתיישבתי בספסל
שמלפניהם. תיכף ומיד זאב ורזניקוב נפלו לשינה אבל אני לא רציתי
למרות החושך בחוץ הוצאתי את האייפוד שלי מהתיק תחבתי את
האוזניות לאוזניי ובחרתי בערבוביה של מאהלר וצ'ייקובסקי. אני
מת עליהם ובמיוחד על איך שמאהלר מותח את הקשתות שלו עד שהן
פוקעות. כאילו חורקות אבל באמת צלולות לגמרי. זה גרם לי
להרגיש, בסיטואציה שבה שמעתי אותם שבה היו מעט נוסעים והיה
חושך ובעצם עמדנו להיכנס אל תוך צרה טובה, כאילו הם הבי-בופ
שלי ואני ג'ק קרואק שיוצא עם ניל קסדי ואלן גינסברג לדרכים רק
שזאב לא היה בדיוק כמו ניל קסדי. צ'ייקבוסקי פיצח אגוזים כמו
סנאי לונדוני ולפי הקצב בו השליך קליפות לאורך כביש ארבעים
שמעתי את מה שיכולתם אפשר לשמוע בכל רחבי הערבה באותה שעה אם
רק הייתם מקשיבים: קול חופשי וטהור דוחק בגלגלי האוטובוס
להתקדם, להתקדם. בזכות החושך יכולתי לדמיין את הרוח זורה אבק
בגב האוטובוס בניסיון לגרש אותו בחזרה למרכז הארץ להשיב אותו
למקומו הטבעי למקום שאנשים גרים בו. עצרנו בבאר שבע ירדנו
מהאוטובוס ופסענו אל רציף מספר שתיים. "אנחנו נוסעים
לירושלים?" שאל רזניקוב מתוך שהביט ביעדי הקווים שברציף.
השתהיתי בתשובתי הוא הסתכל עלי בעיניים חוקרות וסלסל את
פאותיו. "עוד לא החלטתי." הוא לא אמר עוד דבר עד שעלינו גם על
האוטובוס הזה אבל הבנתי שהוא וזאב חוששים. לא כל כך ידעתי מה
לומר להם רק שהשיחה הזו צריכה לחכות לשעת כושר אולי כשנגיע
ללטרון. נסענו בערך שעה ורבע אני לא זוכר בדיוק ביצענו חילוף
קל בנוף ואכן הגענו ללטרון. "בואו נרד," אמרתי וירדתי. בעצם לא
ירדנו בדיוק בלטרון אלא בצומת חטיבה שבע כי שם עוצר האוטובוס
וכך צלעתי שוב עם הצ'ימידן הכבד אל אתר ההנצחה. הסתכלתי על
השעון השעה הייתה בקושי שבע והשערים היו מיועדים להיפתח רק
בשמונה וחצי, זה היה זמן טוב להיזכר שלא אכלנו ארוחת בוקר. גם
רזניקוב חשב ככה. "בא לי איזה צ'וקולוק עכשיו," הוא אמר. הוא
התכוון שמתחשק לו ממתק אני חשבתי שמתחשק לי פאי תפוחים בקצפת
או קינוח אחר שמגישים בבתי קפה. "נרד לתחנת הדלק ונראה מה יש
לאכול?" הצעתי. "סולר וגריז?" הציע זאב. רזניקוב ואני צחקנו.
"אני רעב בואו נלך." לא רציתי להיסחב עם הצ'ימידן ולכן הנחתי
אותו משמאל לשער האבן המהודר בנקודה בה הוא נפגש עם גדר ברזל
רגילה. ירדנו ברגליים קלות לתחנת הדלק ונכנסנו לחנות, כל אחד
מאיתנו קנה כמה שטויות והתיישבנו בחוץ לאכול אותן. "שוקו
וביסלי הם הדרך הטובה ביותר לעזוב בסיס צבאי בשעות הבוקר,"
התחלתי אבל זה לא עניין אותם. סיימנו את סעודת החטיפים ועלינו
שוב למעלה ברגליים קלות אך לא באותה מידה וכן בליווי שכבת שומן
נוספת לכרס החילית שדווקא לא הציקה לרזניקוב שהיה מוצק כמו
תותח מאה עשרים חלק-קדח. התיישבנו וגבינו אל שבכת הברזל של
השער. זאב נאנח ואמר בקול מתוח: "אני לא מאמין שעשיתי את זה
כשפוליאקוב יתפוס אותנו הוא יתלה אותנו על האנטנה הגבוהה ביותר
שהוא ימצא ויוריד אותנו משם רק כדי שנבלה את שארית חיינו
במטבח, אנחנו מחוסלים, קובי, - " "די נו זאב, ההרפתקה רק
התחילה," ניסיתי להרגיע ולהלהיב בו זמנית אבל לא הייתי בטוח
שהצלחתי לטשטש את אימתו של מפקד המחלקה שלנו, " - פוליאקוב
יעשה מאיתנו גומי הפעלה ואז פגזי תרגול כשכבר נהיה נוקשים מרוב
מתיחה, אנחנו נבנה אוהלים לטירונים מרוב שנהיה טירונים לנצח
ואז... אז לא יהיה אז." היה נראה שהעניינים נעשים מתוחים
כשפתחו סוף סוף את שערי אתר המבקרים והרשו לנו להיכנס. "מה
תעשה עם התיק הגדול שלך?" שאל זאב בצדק לא חשבתי על זה עד
לאותו רגע. ואז קפץ לי לראש: "היי, אחי," אמרתי לשומר שגם הוא
היה חייל בחיל השריון, "אתה יכול לשים לי עין על התיק?" זה היה
הימור מסוים אבל לא יכולתי להיסחב עם הצ'ימידן למשך יותר מכמה
דקות. "אין בעיה," השומר אמר. הצדעתי לו כמו שמצדיעים לחבר
כשרוצים לצחוק על קצינים ופניתי למדרגות שבכניסה לאתר. הפרש
הגובה בין המדרגות היה נמוך אבל אורכה של כל מדרגה היה גדול כך
שהיה צריך לפשק את כל הרגל כדי לעלות ממדרגה למדרגה בצעד אחד.
החזקתי ברובה לצד גופי ועליתי אותן בדילוגים קלים זה היה כיף.
זאב ורזניקוב הגיעו ואז הסתכלנו זה על זה. שלושה חיילים לקראת
סיום ההכשרה שברחו בבוקר אחד ממחנה הטנקים שלהם למקום עמוס עד
עייפה בטנקים לא פחות. אם מבינים שקנה התותח מזכיר חדק אז אתר
ההנצחה היה בית קברות לפילים. צריך לחשוב שברחנו מהטנקים כדי
לבחור בטנקים מחדש. אולי היה זה רק אני שרצה לבחור בטנקים מחדש
לרזניקוב לא היה אכפת לזאב נמאס. לא אמרנו כלום. התחלתי ללכת
בין הטנקים וללטף אותם. שרשראות הזחלים שלהם היו מתוחות או
רפויות קני התותחים קצרצרים וצרים או רמים ונישאים ובקוטר מאה
עשרים, הצריחים עגולים ופחוסים או מצולעים גבוהים כמו גולית
הפלשתי או ממש מתוקים כמו ההוצ'קיס שנלחם בגבורה אחרי שנגנב
מהבריטים. בחלק מהטנקים היו זרקורים שהזכירו מכוניות פורד
אמריקאיות משנות השישים. ליד ההוצ'קיס נחו שרמנים ואיי. אמ.
אקסים טיראנים מכל הסוגים שנלקחו כשלל מהסורים פנצ'רים
ולאופרדים גרמנים צנטוריונים זכורים לטוב ומגחים קרומוולים
וצ'יפטיינים נגמ"שים וטנקי גישור וטנקי חילוץ וטנקבולנסים.
השמש מירקה אותם באור הבוקר הנקי שהלך ועלה במעלה השמים.
הטנקים נצבעו מחדש לאחר שהגיעו ללטרון והיו חופשיים מפיח ובוץ.
מיששתי את הזוויות ואת הפיתולים שבשריון שלהם הם היו נעימים
למגע קלים לחיבוב. העברתי בזהירות את היד על המרכובים והקפיצים
על הסיפונים ועל תאי הזיווד שברוב הטנקים היו חיצוניים על
מיכלי הדלק הנתיקים. ומרכבות, היו שם מרכבות. ארבעה טנקי מערכה
ישראליים שנחתו במקום היישר מפס הייצור. מאזור הטנקים שלנו
הלכנו לאזור טנקי השלל ומשם לטנקי הצבאות הזרים. לאחר מכן
המשכנו אל מצודת הטיגרט מבצר אבן ששימש כתחנת משטרה מנדטורית
ומשם אל כותל השמות ורק אז הבחנתי שזאב ורזניקוב לא היו איתי
כל הזמן הזה. הם התקדמו אלי בצעד מהיר ונראו מודאגים. רזניקוב
מעולם לא הלך מהר גם לא כשהוא היה חייב. "מה קרה?" "פוליאקוב
התקשר." חייכתי, "מגניב." דמיינתי אותו בקומתו הנמוכה והמוצקה
מחלק הוראות מדודות למפקדים ואז חשבתי על זה ואמרתי, "אתם לא
עניתם לו נכון?" הם נראו נבוכים ניסו לענות אבל לא הצליחו.
"עניתם?" "אולי אממ כן ענינו לו," רזניקוב אמר. "אוף אל תהיו
ילדות קטנות אנחנו בנסיגה לא במנוסת  בהלה." זה לא יפה לומר
שהתאכזבתי אבל הצטערתי מאוד. "מה הוא אמר?" "שלא אכפת לו איפה
אנחנו יש לנו שלוש שעות להיות בחזרה." "ומה אתם חושבים על זה
אתם לא רוצים לראות את אמא שלכם?" "אני רוצה לנגן בפסנתר," זאב
אמר בחולמנות וזה הספיק לי בחרתי שלא להמשיך את השיחה ולא
אמרתי עוד דבר אלא הפניתי את מבטי לכותל השמות. הוא היה קיר
ענקי שנעשה מלוחות מתכת בצבע כסף, אנדרטה לזכר כל לוחמי השריון
שנהרגו במלחמות ישראל. שמותיהם של הנופלים סודרו על הקיר על פי
סדר המלחמות ואז על פי סדר אלפביתי השמות הפרטיים הופיעו קודם
ואז הופיעו כינויים אם היו. לא היו דרגות כי כולם שווים בפני
המוות. ניגבתי מעט אבק מהקיר הגבוה עד היכן שידי הייתה משגת
ושוטטתי לאט לאורכו מימין לשמאל זאב ורזניקוב דווקא הלכו אחרי
הגענו לחללי מלחמת יום כיפור. חטיבת השריון שלנו הייתה זו
שלחמה בקרבות הבלימה העיקריים נגד הסורים במלחמת יום כיפור וזו
ששילמה על כך במחיר הרב ביותר ממפקד החטיבה ולמטה. "היי תראו!"
אמרתי. זיהיתי את השם של דני ברזילי והצבעתי עליו לפני שמת
במלחמה דני פגע בתחרות תותחנות שלוש מטרות בשבע שניות ולכן
נחשב לתותחן מצטיין, זה היה מדהים בכל פעם שנזכרתי בו. משם
דילגנו לאחרוני הנופלים השמות היו מוכרים. חנן ברק פבל סלוצקר
יניב פוז'אריק אורי גרוסמן אוריאל ליברנט בנייה ריין מעיין
רוטנברג. היו נוספים. שמענו עליהם בסיפורי מורשת קרב או
בתחקירי בטיחות לכל אחד היה מפקד שיספר עליו מתוך היכרות
אישית. "אתם זוכרים," אמרתי, "שכשהיינו פה אז המ"פ אמר שהוא
מבין שלאור כמות ההרוגים האמון שלנו בטנק התערער? אתם זוכרים
מה לויאן אמר אז?" רזניקוב אמר, "הוא אמר שזה לא שהאמון שלנו
בטנק התערער פשוט האמון שלנו בטילים נגד טנקים התחזק." שתקנו.
"אני חושב," אמרתי, "שלא הייתי רוצה למות," ליטפתי עוד את
הקיר, "אבל לא רק זה אני מרגיש שאם נהיה פשוט חיילים אז כאילו
נמות אני רוצה שנעשה פעולה קיצונית של חיים לא כזאת שהמתים היו
מתנגדים אליה אלא פעולה שבעצם גם היו רוצים לעשות, מעניין אותי
לזכות בהכל אבל לא בדרך הרגילה, אני רוצה לעשות משהו שטותי מין
דבר שגם פוליאקוב יחוש כלפיו קנאה עצומה." אמרתי להם, "אתם
יודעים מה חכו כאן," והתחלתי לרוץ. חלפתי בריצה על פני רחבת
הטקסים וירדתי בדילוגים גדולים את המדרגות אל שער הכניסה. התיק
שלי עוד נח שם ליד השומר. "היי אני לוקח את זה," אמרתי לו.
העמסתי אותו על כתף שמאל ובלי שהות להתנשף עליתי את המדרגות
בחזרה בריצה עם התיק, הקצב שלי הואט כמובן בשל המשקל.
כשרזניקוב וזאב ראו אותי נופפתי להם לבוא אלי והמשכתי לדדות
ככל שיכולתי אל עבר המרכבות עצרתי רק ליד מרכבה שלוש הטנק
שלנו. הנחתי את התיק ייצבתי את הנשימה כדי להשיג סוג של שליטה
עצמית והנחתי את ידיי על מותניי, שוב זאב ורזניקוב הגיעו.
"חלמתם פעם לגנוב טנק?" היה שקט ואז זאב התקיף מיד "אתה לא
יכול לגנוב שום טנק מכאן אין להם לא דלק לא שמן לא גריז והם
בטח נעולים ככה שאי אפשר בכלל להיכנס אליהם." "אתה מכיר את
פיית הפיח זאב? זו פייה מרושעת שמתנכלת לטירונים צעירים, במהלך
היום הם מצחצחים את הנשק שלהם מכל הפיח שהצטבר בו אבל בלילה
היא מגיעה ומטילה לתוכו צרורות פיח טריים כדי שבבוקר הם יצטרכו
לנקות מחדש, לפיית הפיח המרושעת יש בת דודה נהדרת שנקראת פיית
הסולר ועוד תראה היא תעזור לנו." התרתי את הרוכסן של התיק
ושלפתי ממנו בשביל זאב ורזניקוב כפפות וסרבלים חסיני אש שאיתם
נלחמים השריונאים, הם היו המומים לראות אותם, גם הוצאתי לכל
אחד מהם קסדת ג'נטקס שמתחברת לרשת הקשר בטנק. על הפנים שלי היה
מרוח חיוך נפלא כאילו הצעתי כרגע הצעת נישואין. "טוב," אמר
רזניקוב בהדגשה. שלפתי פריטים כאלו גם בשבילי והתלבשנו במקום
כי לא היה שם אף אחד באותו רגע וגם כי היה נראה שגם רזניקוב
וזאב נהיים נלהבים כלפי העניין בעצמם, חסרי סבלנות. עוד לא
שמנו את הקסדות כמובן אבל בשביל עצמי שלפתי זוג דרגות רב-סרן
שהיו שייכות לאבא שלי והשחלתי אותן על כותפות הסרבל הרגשתי
שאני רוצה שאבא שלי יהיה איתי. רזניקוב הסתכל במבט בוחן אבל
היה מספיק טוב לב כדי לא לומר דבר. אז הוצאתי מהתיק פין זחל
מין מוט מתכת קצר שמשמש באופן עקרוני משמש לחיבור חוליות
בשרשרת הזחל אבל גם מועיל לפתיחת המדפים של תאי הלחימה. טיפסתי
על הטנק וניסיתי לפתוח בעזרת הפין את המדף של הטען הוא לא נפתח
לי ולרגע החסרתי פעימה. "זרקו לי משמנת מהתיק," צעקתי להם.
במקום להיות מופתעים הם דאגו שתוך דקה וחצי תהיה לי משמנת ביד
שפכתי כמות נדיבה של שמן על הציר בעטתי בחוזקה בפין והמדף
נפתח. החיוך שלי התרחב. "טוב," צעקתי אליהם מלמעלה, "אין למה
לחכות יש בתיק שלי את כל מה שצריך בשביל טיפול לפני תנועה בואו
נסיים עם זה ונעוף מפה." מתחנו מה שמתחנו סכנו בשמן מה שסכנו
בדקנו מה שבדקנו היינו מוכנים ליציאה לדרך. "שימו את התיקים
שלכם בסל צריח את מדי ה-א' תשימו על קולבים ותתלו במסדרון
האחורי כדי שלא יתקמטו." בזמן שהם סיימו את הדברים האלו דאגתי
לעוד סידור אחרון על כל טנק תלויים תמיד שלטים שמסמנים את
תפקידו של הטנק בכוח הלוחם, הוצאתי מהתיק שלט אחד שהיה כתוב
עליו "נצח" באותיות גדולות בהירות לבנות וסימטריות ותליתי אותו
במקום המיועד. זאב הבחין שתליתי את השלט, "נצח?" הוא שאל.
"נצח, פעולה קיצונית של חיים," עניתי לו. אז התנערתי. "קדימה
כנס לתא נהג תשתפצר אנחנו יוצאים רזניקוב! כנס פנימה." טיפסתי
גם אני לטנק ועמדתי בעמדת המפקד, סידרתי את הנשק כדי שלא ייפול
חבשתי את הג'נטקס וחיברתי אותה למערכת הקשר. "טען נהג דווחו לי
נצורים." "טען נצור." "נהג נצור." "אוקיי מוכנים? נהג תניע!"
המנוע כחכח למשך כמה שניות השמיע רעשים חזקים ומעוררי דאגה ואז
התעורר לחיים. השמחה בי גאתה. "נהג התקדם, לאט." שרשראות הזחל
השמיעו חריקות על רצפת האבן אבל המשיכו לנוע הייתי צריך לשים
לב שאנחנו לא מתנגשים בטנקים אחרים. "שמאלה זאב שמאלה." תכננתי
לצאת מהאתר דרך שער כניסה למכוניות ואז לרדת מהכביש כדי להרוס
כמה שפחות חלקים ממנו, ברמת הגולן משתדלים לשים צמיגים מתחת
לזחלים כשחוצים כביש. בזווית העין הבחנתי בכמה מבקרים באתר
שהבחינו בנו ושהצביעו עלינו. לא ידעתי אם הם מבינים את מלוא
ההשלכה של מה שהם רואים אבל כדי למנוע ספקות הבנתי שכדאי
שנסתלק מהר, פנינו ימינה שמאלה ימינה שמאלה ושמאלה השער היה
פתוח הודות לפיית הרכב. "נהג קדימה מהר!" הטנק התגלגל בשעטה
ובענן עשן גדול במורד הכביש היוצא מאתר המבקרים אל תחנת הדלק
אבל לא המשכנו אליה אלא פנינו דרומה כדי לנסוע עד שנתחבר לכביש
אחד. חלפנו על פני מגרש החניה הגדול שנועד לטקסים הצבאיים
הנערכים במקום נסענו כמאתיים מטרים והגענו לכביש אחד. אז
נזכרתי בדבר שבתור מפקד טרי נשכח ממני שלחתי את הרגל לתיבת
מתגים כלשהי הרמתי בעזרת הנעל הצבאית המגושמת שני מתגים
והכרזתי, "זהירות כוח זהירות ייצוב!" משמעות הדברים הייתה
שמעתה הצריח והתותח עשויים לנוע מעלה מטה ולצדדים על פי רצוני
החופשי. "בדיקת צידוד," אמרתי לרזניקוב. "פתח שעון!" מטים את
בקר המפקד שהוא למעשה ג'ויסטיק ימינה ומסיימים את הבדיקה
כשהצריח משלים סיבוב של שלוש מאות שישים מעלות אבל למרות
שהצריח השלים סיבוב המשכתי  לצודד אותו חשבתי שזה מזכיר
קרוסלה. "למה לא אמרת לי להפסיק למדוד?" שאל רזניקוב. משכתי
בכתפיי. היה נראה לי שאני מבחין במכוניות שמאטות בצד הכביש
ומסתכלות עלינו כמו שמכוניות מאטות כאשר יש תאונה בנתיב הנגדי
תהיתי אם הנהגים בתוכן מבינים מה אנחנו עושים ואם הם היו רוצים
לאחל לנו בהצלחה. המשכתי לצודד בהנאה את הצריח עד שהרגשתי
סחרחורת ואז הפסקתי. הגענו למחלף אך כאמור במקום לעלות על
הכביש פשוט פנינו שמאלה עם כביש אחד שהמשיך צפונה, תקופת השנה
הייתה מעט לאחר שיא החורף ולכן השדות היו מוריקים אך לא בוציים
מדי. היכן שלא היו חיטה זהובה או כותנה לבנה השתרעה עשבייה
ירוקה לכל עבר. הטנק הנקי שלנו שהלך ונעשה פחות נקי ככל שדחפנו
קדימה וצפונה היה נטע, לא, עצם זר על האדמה התחוחה אבל בכל
אופן יכולתי לדמיין שאני שומע את הפרחים שבשולי השדות דוחקים
בנו שתאיץ דרכנו דוחקים בדלק שלא יאזל בגלגלי ההינע שלא ישברו
לפתע. "רזניקוב תוציא ת'ראש תראה איזה יופי פה," אמרתי כשתפסתי
פתאום שהוא בכלל יושב בתוך הטנק ולא מנצל את ההזדמנות הוא נעמד
על כסא הטען והוציא את פלג גופו העליון כמוני. הרוח טפחה בפניו
ובידרה את שתי הפאות השחורות המסולסלות שלו. הוא חייך אבל אז
שאל, "אתה לא חושב שזה מוזר שעוד לא ראינו משטרה?" "לא יודע,"
אמרתי. בכלל לא חשבתי על זה. הראש שלי היה מלא בטנקים חירות
חיים בית וריק מדאגות הלאה המשכנו עם הכביש כאשר הוא נשבר
מערבה ובאחד המחלפים שאני לא זוכר את השם שלו ירדנו במנהרה כדי
לנסוע בצד השני. הוצאתי את הפלאפון ושלחתי הודעה לקרן שמש,
"השארנו עקבות זחלים בארומה," קיוויתי שהיא מעריכה את המחווה.
מה אפשר לומר הנשים בחיי אמא קרן שמש. אז ניגנתי בפלאפון את
שחרזדה של רימסקי קורסקוב שזו יצירה שאני וזאב אהבנו לשמוע
בזמן הטיפול השבועי בטנק והצמדתי אותה לפומית של הג'נטקס,
שמעתי את זאב מצטרף ליצירה ומזמזם אותה, היה אפשר לחשוב שאנחנו
חלק מסיפורי אלף לילה ולילה. כשראיתי את השלט שמורה לנוסעים
לשוהם לעלות על המחלף ולפנות ימינה והבנתי שאנחנו עוזבים את
עמק איילון חשבתי שוב בפעם האלף מה היה קורה בקרב אמאוס למשל
אם ליהודה המקבי הייתה רק מחלקת טנקים מחלקה שלושה טנקים יורקי
אש כמה אבדות בנפש היו נחסכות. וזה עוד היה ניצחון מוחץ
ליהודים. התעקלנו עם הטנק במקביל לכביש ובסמוך למחלף בן שמן
שוב מצאנו נקודה לחצות אותו כך שניסע במקביל לכביש מסוים אחר.
הנסיעה על ידו הייתה קצרה מאוד בסך הכול עשר דקות והתנועה עליו
כבר הייתה סואנת, צהרי היום החלו להתקרב ואנשים נסעו לפה ולשם.
הגענו לכניסה הדרומית של שוהם שממול למחנה הצבאי בית נבאללה
שהיה מחנה התובלה של מרכז הארץ לא סביר שהחיילים בו ראו פעם
טנק בשערי הבסיס. "יש לי חידוש," אמרתי לרזניקוב ולזאב בקול
שהתכונן להיות מריר, "למה אומרים שחיילים לא קרביים משרתים
בעורף? כי הם מפנים את העורף למדינה." "תפסיק להתבכיין," אמר
רזניקוב וגם זאב המהמם בהסכמה. "נהג עצור תפוס בלם דומם,"
אמרתי לזאב. "אנחנו לא נכנסים לשוהם בלי שהנעליים שלנו
מצוחצחות בשחור בוהק כמו שריונרים אמיתיים." טיפסתי לצריח
והוצאתי מהתיק משחת נעליים ומברשת צחצחתי בסבלנות את הנעליים
עד שלא יכולתי למצוא בהן כתם אבק אחד. גם זאב ורזניקוב יצאו
מהטנק והסכימו לעשות את זה למרות שזה לא עניין אותם כמו שזה
עניין אותי. "בסדר נהג תניע," אמרתי אחרי שחבשתי שוב את
הג'נטקס. "זאב עלה על הכביש וסע לאט. לאט לאט." התחלנו לטפס עם
הטנק על הגבעות ששוהם בנויה עליהן והתפתלנו עם הכביש באמצע
העלייה עמד מוכר פרחים במפרץ חנייה לצד הכביש. זה העלה לי
רעיון נהדר. "נהג עצור תפוס בלם," אמרתי לזאב שוב ירדתי מהטנק
הגשתי למוכר שטר של מאה שקלים ואמרתי לו, "תן לי בבקשה את זר
הפרחים הכי יפה שלך." הוא היה מופתע אבל הגיש לי את זר הפרחים
הכי יפה שלו. אין צורך לתאר אותו לפרטי פרטים כל אחד יודע
בדיוק איך הזר הזה היה נראה, הוא היה חנות פרחים קטנה בפני
עצמו. נתתי לרזניקוב לשמור את זר הפרחים כך שיד ימין שלי תהיה
חופשית להשתמש בבקר המפקד והתותח לא יפגע בטעות במכוניות. "נהג
התקדם." זחלנו על הכביש בכל המלכותיות שהצלחנו לגייס ילד קטן
שהלך על המדרכה הצביע עלינו ונופף לנו לשלום החזרנו לו שלום
רבים נוספים עצרו להסתכל. התלבטתי אם אני מזהה חבר מסוים של אח
שלי. עברנו כיכר ראשונה בקושי רב ותוך פגיעה מסוימת בשוליים
שלה. המשכנו לנסוע ומכוניות נסעו אלינו במקביל זה גרם לי
להרגיש כמו רב-חובל באוניית משא שדולפינים מקפצים סביבה. עברנו
כיכר נוספת ועוד כיכר ולבסוף התחלנו לרדת. "זאב תיצמד לנתיב
השמאלי כך שנוכל לפנות ימינה," אמרתי. ספרתי שתי רחבות מגורים
ובשלישית אמרתי, "ימינה חזק," הטנק פנה, "ימינה חזק," הטנק
השלים את הפניה אל תוך הרחבה שלי, "בסדר." רחבת המגורים הייתה
חמישה בניינים מסודרים בצורת האות ח' וביניהם מגרש חנייה גדול.
"זאב סע לאט מאוד, זה מצעד הניצחון שלנו," אמרתי. הבית בו גרתי
היה בבניין האמצעי ברחבה בקומה הראשונה. נסענו כמה מטרים
בודדים על רצפת הרחבה שהייתה עשויה משילוב של לבנים כחולות
ואדומות ואמרתי, "נהג עצור תפוס בלם דומם," הטנק כבה בפעם
האחרונה, שלחתי את הרגל וכיביתי את מתג הכוח. "רזניקוב שים
בבקשה את זר הפרחים בתוך קנה התותח," ביקשתי. הוא הבין מה אני
רוצה וסימן באגודלו, יצא מהטנק לקח את זר הפרחים שקניתי בכניסה
לישוב והשחיל אותו בזהירות אל תוך התותח. "תחזור פנימה אני
מרים כוח," אמרתי לו. הוא חזר ואז הרמתי כוח והגבהתי את התותח
ואת זר הפרחים שבו עד לשיא הגובה האפשרי, סגרתי כוח. הורדתי את
הג'נטקס שלפתי את הפלאפון והתקשרתי לאמא שלי. "היי אמא, מה
קורה? איך עבר עלייך היום?" ככה וככה. סבתא ופה ושם. נחמד
שהתקשרת וטוב לשמוע ממך. "את חושבת שתוכלי רגע לצאת החוצה? יש
משהו שאני רוצה שתראי." היא נשמעה מופתעת אבל הסכימה. רוגע קל
התפשט במצח שלי ויישר כמה קמטים. ראיתי את דמותה מתגלה בכפכפים
ובגדים פשוטים של יום שישי ככל שהיא ירדה במדרגות ויצאה מן
הבניין. היא נעמדה ליד המכונית שלנו. נופפתי לה לשלום במרץ,
רציתי כבר לקפוץ למטה ולחבק אותה עד שרוח אחר הצהריים תגבר על
חום הגוף. היא הבינה מה קורה וכיסתה את פיה בהפתעה. בבת שחוק
עלתה בעיניה.