[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דותן טוקס
/
המכונה

התשדיר מתחיל.

אדם עומד מול המצלמה. בן כארבעים, מקריח, רגיל למראה. המצלמה
מתמקדת בפניו. יש משהו לא רגיל בהבעת הפנים שלו. העיניים שלו
מבריקות והוא נראה אחוז התרגשות כמו ילד. המחשבה הראשונה שעולה
היא אולי סמים, אבל במבט שני הוא נראה צלול לגמרי, והוא נראה
כאילו יש לו משהו חשוב להגיד.
ליד האדם יש מכונה גדולה, עומדת על האדמה, ברוחב של מקרר
ונמוכה מהאיש בראש. על החלק הקדמי של המכונה יש מסך שנראה
כאילו יש בו שורות של טקסט אבל המצלמה לא מתקרבת מספיק בשביל
לקרוא. במקום זה המצלמה מתמקדת במחוגה שנמצאת בצד של המכונה.
האיש מתחיל לדבר.
מסתבר שאת המכונה בנו צוות גדול של אנשים, שהוא אחד מהם. הוא
לא מסביר איך בנו את המכונה, ולא ברור אם הוא בכלל יודע. הוא
מתאר אותה כפי שאדם היה מתאר נס, ודמעות עולות בעיניו. הוא
מסביר שהמכונה מלאה בדיסקים קשיחים "מלא מלא מלא דיסקים
קשיחים", הוא אומר. והיא שומרת כמויות עצומות של מידע, ממצלמות
רחוב, מטלפונים סלולריים, מחשבוניות מס, מעסקאות אשראי. הוא לא
אומר איך המכונה משיגה נתונים חסויים כאלה ואין מי שישאל אותו.
הוא מרגיע את הצופים שאי אפשר להוציא את הנתונים מהמכונה, אך
לא מסביר למה. הוא מצביע על אנטנה קטנטנה בחלק העליון של
המכונה. אנטנת ווי-פיי, שדרכה היא אוספת את המידע.
"אחרי שהמכונה מעבדת את כל המידע הזה", הוא ממשיך וברור שהוא
מתרגש כי הוא מגיע לעיקר, "היא מדפיסה פה שורות שורות של
הוראות לביצוע". המצלמה חוזרת למחוגה בצד של המכונה. בצד אחד
של המחוגה יש עיגול קטן ובשני עיגול גדול. האיש מסובב את
המחוגה לכיוון העיגול הקטן. המכונה עובדת בלי להשמיע קול
ומופיעות שורות על המסך. "עכשיו כיוונתי את המכונה לאיזור
קרוב." האיש אומר ומסתכל מסביב, כאילו שהוא מצפה שיקרה משהו.
"המכונה אוספת את כל הנתונים שלה, ומחשבת מה הולך לקרות באיזור
שלה בזמן הקרוב. היא לוקחת בחשבון את כל האפשרויות שיכולות
לקרות, כשהמשתנה הוא אני. אחרי זה היא בוחרת את האפשרות הכי
טובה, ועכשיו היא תדפיס לי הנחיות לביצוע."
המצלמה מתקרבת במהירות למסך ומציגה שורה אחת בפריים. "לקנות
קאמל בקיוסק של סטס". האיש קורן מאושר. הוא מסתכל מסביב, מוצא
קיוסק שכתוב עליו "הקיוסק של סטס" והולך אליו. המצלמה עוקבת
אחריו והם נכנסים לקיוסק. אדם מבוגר יושב מאחורי הדלפק. הוא
בדיוק כיבה את הטלוויזיה כשהשניים נכנסו עם המצלמה. "מה זה, לא
לצלם" הוא אומר להם במבטא רוסי כבד. הצלם מכוון את המצלמה
לרצפה אבל לא מכבה אותה. "אני בדיוק עמדתי לסגור, במה לעזור
לך?" שואל סטס. האיש מבקש קאמל. המצלמה ממוקדת במרצפות, אבל
אפשר לשמוע את סטס מחפש את הסיגריות במדפים שלו, ומדי פעם רוטן
בשקט. הוא מחפש כדקה. "אולי מלבורו במקום?" סטס שואל. "חשוב
שזה יהיה קאמל" אומר לו האיש. המרצפות לא זזות. סטס אומר שהוא
יחפש מאחורה ונשמעים צעדים מתרחקים, אחרי זה הזזת קופסות ועוד
רטינות. המצלמה עולה לכיוון הדלת ומופיעה שם אישה במעיל צמר
גדול. אישה מבוגרת, בערך בגיל של סטס, עם שיער בהיר ועיניים
בהירות שמתרוצצות בחוסר נחת לכל הכיוונים.
המצלמה מתמקדת בהבעת פניה של האישה, שקשה לפענח אותה, למספר
שניות ואז נשמע הקול של סטס. "הנה מצאתי", הוא אומר. אבל אנחנו
לא רואים אותו. אנחנו רואים את האישה שלאט מתפשט על פניה מבע
של תדהמה. "סטס?" היא אומרת במבטא כבד. המצלמה חוזרת לסטס
שעדיין מחזיק את הסיגריות ובוהה באישה. אחרי שנייה הוא מתעשת,
מפיל את הסיגריות ורץ לקראתה. המצלמה מאבדת פוקוס כשהצלם עושה
צעד אחורה, ואז חוזרת לשניים שעומדים מחובקים בכניסה לחנות.
האישה מתחילה לדבר ברוסית בשצף, היא חוזרת על השם "סטס" המון.
הם מתרחקים ומביטים אחד בשנייה בעיניים דומעות, בוחנים אחד את
השנייה. האישה מוציאה משהו מהתיק שלה. זה כרטיס טיסה. היא
מחזיקה את זה מול עיניו של סטס והצלם רץ מאחוריו כדי לראות את
הכרטיס. המצלמה מתמקדת בכרטיס, שהיעד שלו הוא מוסקווה. המצלמה
מתמקדת בתאריך ואז זזה כדי לראות את האיש שלנו שמחזיק עיתון.
המצלמה מראה את התאריך של העיתון. הכרטיס הוא לאותו יום.
אנחנו חוזרים לרגע לראות את המבטים האוהבים והמאושרים של
הצמד, ואז יש קאט.

אנחנו שוב רואים את האיש שעומד ליד המכונה שלו, שאותה הוא מכנה
רק בשם "המכונה". הפעם הם במשרד מואר והאיש לבוש בגדים יפים.
הוא מסביר עכשיו על המחוגה שראינו קודם. "ככל שאני מסובב את
המחוגה יותר לכיוון העיגול הגדול, המכונה תתן לי משימות
שישפיעו על איזור גדול יותר. כשאני מסובב עד הקצה היא מתעלמת
ממרחקים ואומרת לי מה אני יכול לעשות, אפילו אם זה ישפיע על
מישהו בצד השני של העולם." האיש נראה הרבה יותר רגוע הפעם.
ההתרגשות הפכה לעניינית יותר, ויש תחושה הרבה יותר חזקה של אדם
אחראי ורציני, אחד שמשיג את המטרות שלו.
"אז למה אתה צריך אותנו בעצם?" שואל הצלם, זו הפעם הראשונה
שהוא מדבר והוא נשמע צעיר בהרבה מהאיש שאותו הוא מצלם. האיש
מסתכל בו במבט רציני, ומסובב את המכונה. יש שם כמה מחוגות
ומתגים. "המכונה לא מתייחסת לטובתי האישית. היא מתייחסת לטובת
הכלל. אם יש תינוק שעומד להתגלגל לכביש היא יכולה להגיד לי
לקפוץ מול משאית אם זה יציל את התינוק, גם אם זה ישלח אותי
לבית חולים." הוא אמר בענייניות. "כל המתגים האלה נועדו כדי
להגיד למכונה מי יפעל על פי ההנחיות שלה, וכמובן שההנחיות יהיו
שונות, תלוי באדם שמבצע אותם. כרגע היא מכוונת לתת הנחיות לאדם
פרטי שפועל לבד. היא יכולה להיות מכוונת לאיש ציבור או לקבוצה
של אנשים. יש פה הרבה הגדרות". "וככל שלאיש יש יותר כח, ככה
לפעולות שלו יכול להיות יותר כח", הוסיף הצלם, לשביעות רצונו
של האיש, שהכתוביות מגלות לנו לראשונה את שמו: גילי אנגל,
מועמד לראשות הממשלה.

סוף תשדיר.


גילי מתמודד בבחירות הארציות אחרי שלוש קדנציות רצופות בראשות
עיריית תל אביב. בפעם הראשונה הוא נבחר בחודו של קול לאחר
קמפיין ארוך וממושך. הרבה אנשים הכירו אותו, הוא היה אחד
שמסתובב הרבה בעיר, והרבה שמו לב שקורים דברים טובים כשהוא
בסביבה. אמרו שיש לו לב טוב. ובאמת היה משהו מחזק באיש הזה,
שתמיד היתה לו הבעת פנים בטוחה ושמחה, והוא תמיד היה בטוח
במעשים שלו ובדברים שאמר. אנשים בטחו בו. התומכים הכי חזקים
שלו היו תמיד אלה שברגע הראשון לא אהבו אותו. הרבה חשבו בהתחלה
שהוא מוזר, עושה דברים משונים, אבל הם הבינו שאיכשהו המצב קצת
טוב יותר כשהוא שם גם אם הם לא ידעו להסביר את זה, הם הרגישו
טוב יותר כשהוא היה באיזור, ובהפתעה גמורה הוא הדיח את ראש
העיר והחליף אותו.
בבחירות השניות אותו ראש עיר שגילי הדיח ניסה לחזור לתפקיד. כל
העיר התמלאה בכרזות ושלטים שהצביעו לתושבים על המצב הגרוע של
העיר, על הכלכלה שראש העיר אנגל מזניח, על הפזרנות המסוכנת
בתקציב, על אי ההשקעה בעניינים מוניציפליים, ההזנחה של הבטחון
והתחבורה שתקועה במקום. גילי שמר את הקלפים שלו קרוב לחזה ולא
הגיב לפרסומים נגדו, עד שבוע לפני הבחירות. הוא עלה בשידור
ישיר בכל ערוצי החדשות להגיב לראשונה על הדברים נגדו ולהתייחס
לבחירות הקרובות.
ראש העיר אנגל מנה את כל ההאשמות נגדו כאילו הוא מקריא כתב
אישום, ואז הוא ביקש להקרין סרטון. את הסרטון צילמו מספר
תומכים מסורים של גילי, בחודשים שקדמו לאותו יום ובחודשים
שקדמו לבחירות הקודמות לעירייה, אלה שגילי הדיח בהן את ראש
העיר. הסרטון הציג הליכה ברחובות שונים בעיר, באותה שעה ובאותו
יום, בהפרש של ארבע שנים. ההבדל היה ברור כשמש.
בכל אחד מהסרטונים שהציגו את התקופה של גילי כראש עיר נראו
אנשים מחייכים ברחובות, מחייכים לצלמים, יושבים על ספסלי הרחוב
שהעירייה פיזרה בכל מקום, מדברים, צוחקים, נוסעים באופניים.
התנועה בכבישים היתה איטית, אבל לא נשמעו צפירות, ובחלק
מהסרטונים ראו איך הולכי רגל תמיד קיבלו זכות קדימה במעברי
חצייה. בסרטונים המקבילים בתקופה שלפני הבחירות הקודמות,
הרחובות לרוב היו ריקים. התנועה היתה צפופה ועצבנית, ונדמה היה
שכל האנשים ממהרים לאנשהו.
כשהסרטון נגמר, כנראה שהרבה אנשים בבית הרימו גבה ותהו לאמינות
של הסרטונים האלה, כי למרות שניתן היה לראות את חותמת הזמן של
הסרטונים והיו הרבה סימנים לכך שהצילומים צולמו מתי שנטען כגון
הספסלים החדשים, דוכני עיתונים ואירועים שהיו, עדיין עריכה
מגמתית היתה יכולה בקלות ליצור מצג שווא. כשנגמר הסרטון ראש
העיר אנגל לא אמר הרבה, אבל הזמין את התושבים לצפות בסרטים
המלאים באתר העירייה, ושוב הזכיר את רשימת ההאשמות שהופנו
נגדו, ולהפתעת כולם הוסיף לה נתונים אמפיריים, כגון שזמן
הנסיעה לאורך אבן גבירול עלה, ההכנסה הממוצעת ירדה בכמה שקלים,
ותקציב הבטחון אכן ירד וירד מספר השוטרים. לאחר מכן הנאום
נגמר.
באתר העירייה אכן הוצגו הסרטונים, והיה ניתן להשוות בין שני
סרטונים מקבילים. הסרטונים צולמו באותם מקומות בדיוק, הצלם הלך
באותו מסלול, באותו יום בשבוע ובתאריך קרוב, ובאותה שעה ביום.
הסרטונים היו רבים וארוכים, ולא ניתן היה לטעון לשום זיוף.
את תגובת יריבו של גילי לא ניתן היה להשיג עד למועד הבחירות,
שבהן הוא הפסיד בהפרש קטן.
בבחירות הבאות מתמודד חדש עלה נגד ראש העיר המכהן, והרים
קמפיין מרשים ללא שום קמפיין נגדי. גילי ניצח בהפרש ענק. הוא
מעולם לא הזכיר שום "מכונה" בזמן כהונתו.


כשהסקרים התחילו להציג נתונים מחמיאים למועמד האלמוני יחסית
לראש הממשלה, "איש המכונה", כפי שקראו לו רבים, שכינו את
המכונה "מכונת ההתאבדות", כינוי שהמציאו יריביו הפוליטיים
החדשים, התחילה כצפוי מתקפה נגד גילי. ועדת הבחירות הראשית
דרשה לבחון את המכונה, אך גילי סרב. הוא סרב גם לבקשת התקשורת
להביט ברשימת ההנחיות שהמכונה מוציאה בשבילו, והאשמות רבות
ניטחו לעברו שטוענות שהוא אינו מסוגל לחשוב בעצמו, או שהוא
רמאי, שהמכונה מזוייפת ובנייה שלה היא לא אפשרית, ובכל מקרה אם
אף אחד לא יכול לבדוק את המכונה מנין לציבור לדעת שהוא לא תכנת
אותה כדי לשרת את טובתו שלו? ואיך הוא גונב מידע מאנשים, ואיך
ראש ממשלה יכול בכלל לתפקד אם הוא פועל על פי הנחיות שנכתבות
לו על מסך, והוא צריך לשכנע את השרים ואת הכנסת לפעול בדרך
שלו. ואם מישהו יפרוץ את המכונה ויתכנת אותה כך שהיא תשרת את
טובתו האישית ולא זו של הציבור?
היריבים של גילי העמידו מומחים רבים שטענו שהצליחו לפרוץ את
המכונה דרך רשת הווי-פיי ולשנות את הקוד שלה, דבר שכמובן אי
אפשר היה לאמת כי לאף אחד לא היתה גישה למכונה פרט לגילי.
ואז חזרו הסרטונים שמציגים את רחובות תל אביב, לפני ואחרי
גילי אנגל. מומחים רבים טענו לזיוף, ולעריכה מגמתית ונמצאו
עדויות שהפעילים של גילי שילמו לניצבים להשתתף בסרטונים האלה
ולהראות שמחים. בכל זאת הסרטונים עזרו, אבל במידה מועטה,
והסיכויים נראו קלושים בשביל גילי שתקציב הקמפיין שלו היה נמוך
מאוד .
מכריו של גילי הבחינו שמשהו בו נסדק. הבטחון המלא תמיד בכל
המעשים שלו התערער והוא לא שידר את הבטחון מלא הנחישות והתשוקה
שהיה לו פעם. במהלך תקופת הבחירות גילי חשב הרבה על אותו רגע
שבו הסתכל במסך הכהה של המכונה, והיה כתוב שם באותיות לבנות
בוהקות "רוץ לראשות הממשלה". המסר היה מכוון אליו אישית. הוא
שם לב מזמן לכך שהמחוגים והמתגים בצד הימני של המכונה לא
משפיעים יותר. המכונה יודעת בדיוק מי עומד מולה ומי יקרא את
ההנחיות שלה. זהו עוד פרט ברשימה האינסופית של הנתונים שאותם
היא מעבדת. המחוג השני, לעומת זאת, כן עבד. כשסובב אותו לצד
אחד, קיבל הנחיות פשוטות של דברים שצריך לעשות בתוך המשרד
ובדרך כלל היו תוצאות מיידיות. כשסובב לצד השני, הדברים היו
בדרך כלל מוזרים ולא ברורים, ולא היו תוצאות בכלל. הוא הזמין
דברים באינטרנט לכתובות שלא שלו, הוא תרם כסף, לרוב סכומים
סמליים, לארגונים שמעולם לא שמע עליהם בצד השני של העולם. פעם
אחת הוא זרק את הארנק שלו מהחלון במלואו. הוא לא היה רואה שום
תוצאה לדברים האלה, אבל הידיעה הודאית שהם משפיעים על מישהו
איפשהו לטובה, חיממה לו את הלב.
אז גילי רץ לראשות הממשלה, ונראה היה שהוא עומד להפסיד. הוא
התראיין בטלוויזיה, ובעיתונים, ופירסם דברים באינטרנט ובכרזות,
אך זה היה טיפה בים של המתחרים שלו, שהתראיינו טוב יותר, היו
להם יועצים רבים ותקציבי ענק. המכונה לא ייעצה לו מה לעשות.
בדרך כלל הוא היה מבין מזה שהוא עשה הכל נכון, אבל הפעם הוא לא
היה בטוח. לא היה מדובר על ראשות עירייה, היה מדובר על תפקיד
ראש הממשלה, ומיום ליום הסיכויים שלו נראו קלושים יותר. הוא
היה מבלה שעות רבות מול המכונה, מחכה שהיא תתן לו רמז, אך שום
דבר לא הגיע.
את רוב הקמפיין שלו גילי עשה ברחובות. בהתחלה הוא היה לוקח את
המכונה איתו אבל הסקרנות הרבה של האנשים ושל התקשורת לראות מה
כתוב במכונה הכריעה אותו והוא השאיר אותה במקום בטוח, כששותף
שלו שולח לו באסמס את מה שהמכונה כותבת. המכונה ידעה למי המסר
מגיע, זה היה ברור. הם סובבו את המתג של הטווח לצד הקטן, וגילי
היה משתדל להפיץ טוב בכל מקום שהיה הולך אליו. וזה עבד, אבל
לאט. ולא היה לו זמן לעבור בכל הרחובות בארץ, כפי שעבר כמעט
בכל הרחובות בתל אביב, ולחכות שאנשים ירגישו את ההשפעה של
המכונה ושלו. גם כמות ההנחיות לא היתה כמו פעם, וככל
שההתעניינות בגילי גברה כך פחתה כמות ההנחיות. הוא היה חוזר
אחרי יום ארוך להסתכל ברישומים של המכונה, מנסה למצוא הנחיה
שהוא לא ביצע, ולא היתה. פשוט ככל שאנשים יותר שמו לב אליו, כך
הסיכוי להשפיע עליהם בדרכים עקיפות ירד, והערך של העזרה ירד
גם, כי האנשים האלה ציפו ממנו לעזרה הזאת. גילי התחיל להבין
במבטים המתחננים של אנשים שמקווים שיקרה להם מה שקרה לסטס
ההוא, מהתשדיר, שבגלל שגילי עיכב אותו בקיוסק עוד כמה דקות הוא
מצא את אשתו שהופרדה ממנו שלושים שנה קודם ברוסיה, ומאז הפך
ליקיר התקשורת והתחתן עם אשתו מחדש. כמובן שכל פעם שגילי נכנס
לקיוסק כלשהו, בעל הקיוסק מיד הציע לו סיגריות.

הקמפיין לא המריא. שבוע לפני הבחירות אף סקר לא חזה סיכוי
כלשהו לאיש עם המכונה. "מכונת ההתאבדות", הכינוי שגם התקשורת
אימצה, הפך להיות השם השגור של המכונה, וכל הערוצים שידרו את
הקליפ החתוך שבו גילי אומר במבט רציני ושקול, "היא יכולה להגיד
לי לקפוץ מול משאית".

"היא הדפיסה משהו...". זה היה אסמס מהשותף שלו. גילי היה
באותו זמן בעפולה, משוטט ברחובות עם מספר תומכים ומחכה
להנחיות. "מה היא הדפיסה?" הוא שלח בחזרה, נרגז. באותו יום הוא
לא קיבל בכלל הנחיות ונדמה היה לו שהשותף שלו שכח את התפקיד
שלו. הטלפון צלצל. "אתה צריך לבוא לראות את זה בעצמך" אמר
השותף של גילי. "זה מה שהיא כתבה?" גילי שאל, מבולבל. השיחה
התנתקה. גילי הרגיש אבוד כפי שלא הרגיש מזה שנים. הוא חיפש
פנים מוכרות. הנהג שלו. הוא הלך אליו והנהג לקח אותו אל האוטו,
וישירות לתל אביב. בלי לעצור.
הדלת נפתחה וגילי נכנס. הוא נתקל באדם גבוה ורחב במעיל שחור
שעמד בכניסה למשרד. "מה זה?" הוא שאל והסתכל על האיש. השותף
שלו עמד ליד המכונה, וכשגילי נכנס האיש במעיל השחור יצא. השותף
לא הביט בגילי, שניגש למכונה בלי להגיד מילה. לא היה רשום
כלום. הוא פתח את הרישומים של המכונה. באותו יום היתה רשומה רק
הנחיה אחת. הוא קרא אותה שוב ושוב, ואז התסכל על המתגים של
המכונה. המתג של הטווח עמד על מדינה. המתגים האחרים התאימו
בדיוק, למרות שהוא ידע שזה לא משנה כבר. הוא הסתכל על השותף
שלו. "קראת את זה?". מובן שהוא קרא. הוא אפילו לא הגיב. גילי
קרא שוב את ההנחיה.
השותף שלו פתח בקבוק וויסקי ומזג שתי כוסות. גילי התיישב
בכיסא שלו. הסוד שלו, שבגללו הוא לא יכל להראות לאף אחד את
המכונה חוץ מלאנשים שהוא בטח בהם במאה אחוז, אנשים שהיו
מעורבים בפיתוח של המכונה ובביצוע של ההנחיות שלה, סוף סוף פנה
נגדו. גילי והצוות הישן שלו ידעו שאסור לחשוף את המכונה לציבור
בשום אופן מהפעם הראשונה שהם הפעילו אותה, כיוונו אותה לטווח
של עיר ולנתונים של צוות של אנשים פרטיים מבוגרים. כשהמכונה
הציגה את ההנחיה שלה, הם פרקו אותה לגמרי, בחנו את הקוד שלה,
חיפשו תקלות, שגיאות, טעויות חישוב. לא היו. המכונה עבדה
מצויין וללא רבב. כשהפעילו אותה שוב יצאה אותה הנחיה. לחלקם
היה נדמה שהמכונה בוחנת אותם. חלק חשבו שזה מסוכן מדי ופרשו,
אבל הם מעולם לא חשפו את הסוד, גם כשידעו בוודאות שהחברים
הנותרים מבצעים את ההנחיות של המכונה כלשונן.
הצוות הצעיר קרא את ההנחיה שוב ושוב. כל חבר בצוות קרא אותה
לפחות פעמיים עד שמישהו סוף סוף אמר אותה בקול. "גדעון פיינמן
צריך למות". הם ביררו מי זה גדעון פיינמן, איש עסקים. בעל חברה
לייצור חלקי חילוף לרכב. מישהו אמר שאסור לברר עליו פרטים.
אסור לדעת מי הוא, מי המשפחה שלו, ולמה הוא צריך למות. צריך
פשוט לעשות את זה, כי אם נחקור למה לא בטוח שנבין. המישהו הזה
היה גילי אנגל, עד אז אחד מחברי הצוות הפחות משמעותיים, מסור
אבל בעל הבנה טכנית נמוכה יחסית, אבל לימים הפנים של הצוות.
הפנים היחידות, כמובן. זה שמקשר בין המכונה לעולם.
הם תכננו במשך כמה ימים, ולבסוף גדעון פיינמן מת מהרעלה.
כשהמשטרה החלה לעלות על עקבותיהם, אחד מחברי הצוות הסגיר את
עצמו כדי להגן על השאר. קרובת משפחה שלו היתה מועסקת בחברה של
פיינמן, והוא טען שאותה קרובה סיפרה לו על האיש, והוא למד
לשנוא אותו עד כדי כך שהרג אותו, על דעת עצמו בלבד. המשטרה
קיבלה את ההודאה ולא חקרה יותר. קרובת המשפחה הסכימה לא לחשוף
את השקר. למען האמת היא שנאה את אותו מנכ"ל קשוח, למרות שלא
סיפרה את זה לקרובה שרצח אותו, וכמובן שלא עלה בדעתה לפגוע
בו.

גידי ישב במשרד, שתה את הוויסקי וחשב על גדעון פיינמן. הוא לא
האמין עדיין להנחיה שהוא קיבל מהמכונה. הוא קם להסתכל בה שוב.
היא לא השתנתה. השותף שלו ישב מולו אך לא הישיר אליו מבט, רק
שתה את הוויסקי שלו בשקט ובהה בחלון.
"תקשיב", גידי אמר. "היא מזייפת כבר די הרבה זמן. היא אמרה לי
לרוץ לראשות הממשלה, אתה רואה אותי נבחר למשהו פה?" הוא צחק
צחוק מזוייף ולקח עוד לגימה. "אולי מישהו שיחק עם הקוד שלה או
משהו, צריך לפרק אותה ולבדוק מה קורה פה". השניים ישבו ושתקו.
"זאת אומרת, זאת מכונה בסך הכל", גילי המשיך, במאמץ לשבור את
השתיקה ולגרום לשותף שלו להסתכל עליו סוף סוף. "אולי הגיע הזמן
שנחשוב גם אנחנו על מה שאנחנו עושים".
סוף סוף המבטים של השניים נפגשו."צריך פשוט לעשות את זה", אמר
השותף של גידי. "כי אם נחקור למה לא בטוח שנבין". הוא קם וסיים
את הוויסקי שלו בלגימה, ושם אותו על השולחן. גילי הביט בו,
מבוהל. הוא לא הרגיש מבוהל מאז אותו יום שבו המכונה ציוותה
עליהם לרצוח בפעם הראשונה. הראשונה, אבל ממש לא האחרונה. הוא
נזכר בכל האנשים שהמכונה אמרה שצריכים למות. הוא נזכר איך בתור
ראש עיר הוא הפחית את הכח של המשטרה, בין השאר כדי שהחברים שלו
לא ייתפסו. והם באמת לא נתפסו. נהיו יעילים יותר מפעם לפעם.
כשרצו שזה ייראה כאילו מישהו קיבל התקף לב, ככה זה נראה. כשהם
רצו, זה נראה כאילו הנפטר מת משבץ. לעתים הנתיחה שלאחר המוות
גילתה מחלות שהסתתרו בגוף של המת במשך שנים והתפרצו פתאום,
וגילי כמעט האמין לרופאים, למרות שהוא ידע אחרת. בחלק גדול
מהפעמים, גילי בכלל לא ידע מי הנרצח. הוא ראה שם, אבל לא בדק
מי האיש, ואם הוא לא היה אדם מפורסם או בעל השפעה, אותה פעם
שהוא קרא את השם במכונה היתה הפעם האחרונה שהוא שמע על אותו
אדם.
"תגיד מה קראת במכונה". אמר השותף של גילי. גילי הסתכל עליו
באימה. "אתה היית הראשון שהקריא הנחיה מהמכונה, עכשיו תגיד מה
קראת". גילי הרגיש שהוא עומד להקיא. "אנחנו לא יכולים באמת
לעשות את זה", הוא התחנן. "אי אפשר!". "תגיד מה קראת!" צעק
השותף שלו והטיח את הכוס הריקה שלו ברצפה, מנפץ אותה לאלפי
רסיסים. "תגיד מה קראת!" הוא צרח שוב, והלם בחוזקה בשולחן.
"תגיד מה קראת!".

"גילי צריך למות".
"גילי צריך למות", חזר אחריו השותף. "היא אפילו פונה אליך בשם
פרטי". הוא הסתובב והלך לכיוון הדלת, ונעצר לפניה, מסתכל בגילי
בפעם האחרונה. גילי הסתכל באימה בוויסקי שלו וזרק את הכוס על
הקיר. הוא הביט בשותף שלו, שהיה האדם היחיד שסמך עליו כמו על
עצמו. "זה הוויסקי נכון?" הוא שאל, חנוק מדמעות. "אבל גם אתה
שתית, הרעלת גם את עצמך!". אבל גילי נהיה יותר ויותר מטושטש,
והעולם מסביבו נהיה כהה. הוא ראה את הצללית של השותף שלו יוצאת
מהמשרד, בריאה לחלוטין. ואז הוא הרגיש את הדקירה בחזה. הוא פתח
את הג'קט וראה נקודה אדומה, בדיוק איפה שהאיש עם המעיל נתקל
בו. החושך השתלט על הכל, הצלילים נעלמו, הטעם של דם בפה שלו
התפוגג וכל התחושות שלו הפכו לאחת, והתפוגגו כמו עשן ברוח.


התשדיר מתחיל.

סטס, שהפך תוך כמה שנים מאדם אלמוני לערירי לאחד האנשים הכי
מבוקשים בתוכניות האירוח ואז למגיש תוכנית אירוח משלו, בתחילה
בערוץ הרוסי ולאחר מכן בערוצים הממלכתיים, מופיע מול המצלמה.
הוא מדבר על גילי אנגל, האיש עם המכונה ששינה את חייו. הוא
מדבר על ההלוויה של גילי, שנהרג באמצע קמפיין הבחירות שלו מדום
לב שלדעת הרופאים נבע מתשישות קיצונית. הוא מדבר על גילי
ומזכיר לאזרחים איזה אדם נהדר העם איבד, שפעל יומם ולילה כדי
לעשות טוב, ולא טוב מהסוג הפופולארי, אלא טוב מהסוג האמיתי, זה
שמשנה משהו, זה שאי אפשר לקחת עליו קרדיט.
הוא מציג את כל ההצלחות של הממשלה האחרונה, כפי שהם מציגים
אותן בעצמם, ומוסיף עליהן. התחבורה השתפרה, התעסוקה עלתה, יש
יותר אקדמאים מאי פעם. ואז הוא מישיר מבט למצלמה ושואל את
הציבור בפשטות: "אכפת לכם מכל זה?" ועל המסך מופיע קליפ
מהתעמולת בחירות לראשות העירייה של גילי. "אנחנו דואגים למה
שטוב לכלכלה או למה שעושה לנו טוב? מה יותר חשוב לעם הזה?"
הפנים של השותף של גילי מופיעות על המסך. אלא שעכשיו הוא לא
שותף עלום, עכשיו הוא יגאל גווילי, מועמד לראשות הממשלה.
"אנחנו לא צריכים יותר אנשים שמקריאים לנו גרפים ואומרים
שהמצב של הכיס שלנו טוב יותר, והמצב של הבטחון שלנו טוב יותר,
והתשתיות טובות יותר. הגרפים האלה לא מעניינים אותנו יותר.
אנחנו רוצים שיהיה פה טוב. אפשר לבקש משהו יותר מזה? לא אני
ולא יגאל, מסוגלים לחשב את כל הנתונים ולדעת מה הכי טוב. יום
אחד לפני יותר מארבע שנים הייתי בעל קיוסק, ונכנס אלי מישהו
לחנות. אני כבר הייתי בדרך החוצה וחשבתי שהדבר הכי טוב בשבילי
זה שהוא יילך מהר ואני אספיק הביתה לראות חדשות ברוסית לבד
בדירה. אבל הוא לא הלך. ואני באותו זמן ידעתי למה? לא ידעתי.
והוא? גם לא ידע. אבל הוא נשאר, ואני נשארתי, והלנה אישתי
שחיפשה אותי שלושה חודשים בישראל והיתה בטוחה שהיא לא תמצא
אותי לעולם נכנסה לקיוסק ומצאה אותי, כמה שעות לפני שהיא היתה
אמורה לעלות על מטוס בחזרה לרוסיה.
להתעכב בקיוסק ולפגוש את הלנה, זה היה הדבר הכי טוב בשבילי.
אתם חושבים שהפוליטיקאים יודעים מה טוב בשבילכם? תחשבו שוב. הם
לא יודעים מה טוב בשבילכם כמו שאני לא ידעתי מה טוב בשביל
עצמי. כשיגאל יהיה ראש הממשלה שלנו, אנחנו עדיין לא נדע מה טוב
בשבילנו, אבל הטוב הזה יקרה, ואז כמה טוב זה יהיה!"

כשסטס סיים לדבר המסך התפצל לשני סרטונים מהקמפיין של גילי.
שניהם היו ביום שישי, ברחוב שומם בתל אביב, ובאותה שעה בדיוק.
בשניהם נראתה אישה מבוגרת הולכת באיטיות עם מקל. בשני הסרטונים
היא הלכה בקושי רב, ובמרחק ראו מישהו יוצא מאחד הבתים הקטנים
במורד הרחוב והולך לקראתה. ואז באחד הסרטונים, בזה שאחרי שגילי
נבחר, הקשישה פנתה ימינה, והתיישבה על ספסל רחוב, שהיה מתחת
לעץ גדול. בסרטון השני, גם הספסל וגם העץ לא היו, והאישה
המשיכה ללכת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-אבאש'ך
ערומקו?

-כן.


-אני יודעת מה
לעשות במקרים
כאלה. פשוט תבוא
אליו ותצרח לו
בפרצוף "אתה חרא
של אבא!!"




אפרוח ורוד
מארח את זאתי
מהבורגנים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/12/14 6:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דותן טוקס

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה