[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נעם פרידמן
/
יום אחרי פורים

השנה החלטתי להתחפש לרופא שיניים. כשסיפרתי לאמא היא לא אמרה
כלום, רק הסתכלה עלי במבט כזה שיש לה לפעמים, כשהיא לא מבינה
למה אני מתכוון. אחרי כמה שניות היא נשענה אחורה על הספה ואמרה
שהיא שמחה שבחרתי משהו ושמחר נלך לקנות דברים. אנחנו תמיד
מכינים תחפושת לפורים הרבה לפני החג. ככה תמיד אני מצליח
להשקיע ולמצוא את כל מה שאני צריך בחנויות. אמא אומרת שברגע
האחרון נשארים רק האביזרים שאף אחד לא צריך. ובגלל זה יש את
הילד הזה מהבית ספר שלי שמגיע כל שנה עם פאה מוזרה ואף
מפלסטיק, ואומר שהוא התחפש לכלום.
יום אחרי פורים יש לי יום הולדת. זה תמיד יוצא אחרי פורים, ואף
פעם לא על פורים. זה תמיד זז אבל כי כל שנה החגים לא יוצאים
באותם ימים. זה מוזר שזה קורה אם יש אותו מספר של ימים בשנה.
פעם כשהייתי יותר קטן אמרתי לכולם שהיום הולדת שלי בתאריך אחר,
כי חשבתי שאם החגים זזים אז לפעמים גם הימי הולדת. אבל אבא
הסביר לי שזה לא עובד ככה ושאם אני רוצה אפשר לחגוג לי גם את
היום הולדת בתאריך העברי. אני אף פעם לא עושה חגיגה עם הרבה
ילדים ועם פעילות מיוחדת כמו כולם. בתחרות תחפושות של בית הספר
אני תמיד זוכה מקום ראשון, וזה גורם לי להרגיש יותר מיוחד
מביום הולדת שלי. כי באותו יום יש יום הולדת גם לעוד שלושה
ילדים מהכיתה. אז כל שנה ההורים עושים לי יום כיף ולוקחים אותי
לאכול מה שאני רוצה ואחר כך קונים לי גלידה, ובערב אנחנו
הולכים לסרט או לבאולינג. רק אמא אבא ואני.

יום אחרי שסיפרתי לאמא על התחפושת הלכנו לקנות ביחד אביזרים.
עשיתי רשימה של מה שאני רוצה להכין ואבא אמר לאמא איזה חומרים
יכולים להתאים. אחרי שבוע התחפושת שלי כבר הייתה מושלמת. היה
לי חלוק לבן וארוך עד הברכיים, ומתחת לבשתי בגדים יפים כמו של
חליפה. קשרנו על המצח שלי מן דבר כזה עגול וכסוף, כמו שרואים
שיש לרופאי שיניים בסרטים המצויירים. שאלתי את אבא למה זה
משמש, ולמה לרופא שיניים שלי אין אחד כזה, אבל הוא לא ידע
להגיד לי. הדבר שהכי אהבתי בתחפושת היה התיק גב שהכנו ביחד.
הוא היה בצורה של שן והכנו אותו מקלקר. חיברנו לו כיס מקדימה
ושם סידרתי כמה מראות עגולות שמחבורות למקל, ועוד כל מיני
מקלות עם צורות מוזרות בסוף, שמשתמשים בהן כדי להזיז את
השפתיים או את הלשון. מכל צד של התיק הוצאנו צינור, אחד היה
הצינור שמוציא מים, והשני היה הצינור ששואב.אמא אמרה שנראיתי
ממש מקצועי ושהיא הייתה רוצה שאני אהיה הרופא שלה.
ביום של החג התעוררתי עוד לפני שאמא באה להעיר אותי. קפצתי
מהמיטה וישר הלכתי לשטוף פנים ולצחצח שיניים. אבל כשעברתי ליד
החדר של הורים ראיתי שמתחת לדלת הסגורה יש פס של אור. חשבתי
שהם התעוררו אז רציתי לפתוח את הדלת ולהכנס אליהם לחדר, אבל
פתאום שמעתי את הקול של אבא מבפנים. לא הבנתי בדיוק מה הוא
אומר, אבל אני יודע שזה הקול שהוא משתמש בו כשהוא מדבר בטלפון
עם העבודה, ומישהו שם עשה משהו לא בסדר. אבל אבא לא דיבר
בטלפון, הוא אמר את השם של אמא כמה פעמים והבנתי שהוא מדבר
אליה. אבא אף פעם לא השתמש בקול הזה עם אמא. תוך כדי שהוא דיבר
שמעתי צעדים כאילו הם זזים בכל החדר, ואז פתאום לפני שהוא סיים
את המשפט אמא התחילה לדבר עוד יותר חזק ממנו. הפעם הבנתי מה
היא אמרה. היא אמרה שנמאס לה. שהיא מנסה ומנסה אבל היא לא
מסוגלת יותר. שהיא מרגישה שזה יותר ממה שהיא יכולה להתמודד
איתו. ושאם זה לא היה השבוע של פורים ושל היום הולדת שלי היא
הייתה כבר חותמת על זה וזהו. כי להמשיך ככה אי אפשר. זה לא
מגיע לאף אחד מאיתנו.
אני זוכר כל מילה שהיא אמרה. יש לי זיכרון ממש טוב עם מילים.
אמא תמיד התלהבה מזה. אחרי שהיא סיימה אבא התחיל לדבר שוב אבל
כבר לא נשארתי ליד הדלת. רצתי לשירותים להתארגן מהר כדי שכשהם
יצאו כל מה שישאר זה לסדר לי את התיק על הגב ואת הסרט על הראש.
כשהם באו אלי לחדר הם שניהם חייכו חיוכים גדולים. אבל אני
ידעתי שהם מחייכים אלי בכוח. שהם לא באמת רוצים לחייך. שהם
מחייכים רק כי הם חייבים וכי זה היום החשוב שלי. לא אמרתי שום
דבר. הם לא יודעים ששמעתי הכל. אני גם לא רוצה שהם ידעו. אם הם
ככה לא משתפים אותי ואז באים ומחייכים אלי כאילו לא קרה כלום,
אז אני גם לא אשתף אותם.

לפני שיצאתי עם אבא מהבית אמא עצרה אותי ואמרה שהיא הכינה לי
הפתעה, והוציאה מהכיס תג כסוף עם סיכה מאחורה, ששמים על הבגד.
מקדימה הייתה חריטה עם השם שלי והמילה ד"ר לפניו. היא חיברה לי
אותו לחלוק ואיחלה לי בהצלחה בתחרות, ושהיא בטוחה שאני אעשה
אותה גאה.
אבא הסיע אותי לבית הספר. הוא עצר את האוטו ליד המדרכה וחיבק
אותי חזק, ואמר לי שאני אראה להם מה זה. כשסגרתי את הדלת הוא
צעק לי מהחלון, וכשהתקרבתי, הוא אמר לי עם החיוך שהיה לו
בבוקר, שלא משנה אם אני זוכה או לא, מבחינתו ומבחינת אמא זכיתי
מקום ראשון. עשיתי לו שלום ונכנסתי בשער לבית הספר. כולם מסביב
היו מחופשים ומקושטים. אפילו ראיתי כמה תחפושות טובות של ילדים
שגדולים ממני. כולם הסתכלו עלי כשעברתי. חלק אפילו הצביעו עלי
מרחוק. ראיתי כמה ילדים מהכיתה משחקים בחוץ, כולם מחכים שיקראו
לתלמידים פנימה להתחיל את הפעילות. הלכתי וישבתי קצת לידם. לא
רציתי לשחק עם התחפושת שלי. פחדתי שהתיק יתפרק ושאני אאבד ממנו
חלקים. ילד שאני לא אוהב מהכיתה עבר לידי וצחק עלי. הוא אמר
שאני מפגר אם התחפשתי לרופא שיניים. כי כולם שונאים את הרופא
שיניים וככה ישנאו אותי עוד יותר. הוא תמיד מציק לי. פעם הוא
אפילו דחף אותי ונפלתי לרצפה וקיבלתי שפשוף בברך. אבא ואמא
אמרו לי שאני לא צריך להתייחס לילדים כמוהו. שהוא ילד שרק מחפש
תשומת לב כי הוא לא מקבל אותה בשום דרך אחרת. ושלי אין מה
לדאוג ושתמיד הם יהיו פה בשביל לשמור עלי. איך הם יכולים להגיד
לי כזה דבר, ואז אחר כך ביניהם לדבר בשקט בחדר ולהגיד שרק
בגללי הם לא עושים את מה שהם רוצים. שרק בגלל שהשבוע יש את
הפורים ואת היום הולדת שלי אז אמא צריכה לסבול עוד קצת.
פתאום הרמתי את הראש וראיתי שכל הילדים נכנסו כבר לתוך המבואה
של בית הספר. קמתי לאט והלכתי לכיוון הכניסה למבנה. כשהגעתי
לדלת עצרתי. ראיתי את כל הילדים יושבים בשורות על הרצפה
וצועקים, ואת המנהלת עומדת על במה קטנה ונמוכה שבנו במיוחד,
ומנסה להשתיק אותם. לקחתי עוד צעד קדימה וראיתי את הרשימה של
המשתתפים בתחרות התחפושות תלויה על הקיר מאחוריה. באותו רגע
הרגשתי איך כל השיחה של אמא ואבא וכל החיוכים שלהם מתבלגנים לי
בראש. הסתובבתי ורצתי מהר לחצר של בית הספר, והתיישבתי על ספסל
בגינה הקטנה בקצה של הדשא, שצריך לעבור עוד שער בשביל להגיע
אליה. ישבתי שם הרבה זמן ואז נשכבתי על הצד. עצמתי עיניים.
רציתי להעלם מהפורים הזה, מהבית ספר, מאבא ואמא.

פקחתי את העיניים וראיתי את אמא ואבא מולי. שניהם התכופפו
קדימה והעירו אותי. התיישבתי על הספסל ושפשפתי את העיניים.
מאחוריהם עמדה המחנכת של הכיתה שלי ולידה המנהלת. שתיהן חצי
מחופשות עם איפור מוזר מרוח על הפנים. אמא חיבקה אותי וסיפרה
לי שהתקשרו אליה מבית הספר לשאול אם אני מרגיש טוב, כי לא
הגעתי לבית הספר בפורים וזה נורא מוזר. אבא המשיך וסיפר שהם
ישר יצאו מהבית ובאו לחפש אותי, ולא נחו עד שהם מצאו. הוא אמר
שמצאתי לי מקום ממש נחמד להתחבא בו, שלקח להם הרבה זמן לעלות
עלי. חייכתי אליו. הורדתי את הסרט שהציק לי על הראש ואמרתי להם
ששמעתי אותם מדברים בחדר בבוקר. הם הסתכלו אחד על השנייה ואז
עלי. אמא ליטפה לי את הפנים ואמרה שהיא מצטערת. אבא התיישב
לידי והסתכל על שנינו. הם לא חייכו חיוכים לא אמיתיים יותר. הם
פשוט הסתכלו עלי במבט כזה שיש להם לפעמים, כשהם עומדים לספר לי
משהו חשוב. אבל הם לא אמרו מילה. זה בסדר, אמרתי להם, והפעם
אני חייכתי, אבל חיוך שלא התאמצתי בשבילו, זה היה משהו שיצא לי
מבפנים, ואמרתי, רק תבטיחו שבכל פורים תמיד נכין לי את התחפושת
כולם ביחד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אל תגידו שאני
מסיתה לאלימות,
אבל לדעתי צריך
לירות בכל אלה
שנותנים לשירים
שלי ציון 3
ומטה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/7/13 8:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נעם פרידמן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה