חווית אותה כבר עשרות פעמים בעבר, אבל איך שהוא היא כל פעם
מפתיעה אותך מחדש. היא מביאה איתה תגליות חדשות על האנשים מהם
אתה נפרד, דברים חדשים על עצמך, ודברים ישנים שלא ידעת שהיו
ביניכם.
למודת פרידות הכנתי עצמי שבועות, וזה עדיין בא כהפתעה. כי הכאב
הוא כל פעם חדש, אחר, מיוחד, שמור לזה שאיבדת. כך זו תמיד תהיה
הפעם הראשונה.
דברים משונים הופכים חשובים. חפצים. המון המון חפצים. הם
חשובים ומפחידים ואפופים בהילה מרעידה של מי שאיננו. ולאט לאט,
כשהצורך העז להמשיך ולהחזיק בהם פוחת ומתעמעם, אפשר לדעת שהיא
באמת פה, הפרידה.
הערב קראתי מכתב אהבה שנכתב לפני 13 שנים. הוא היה מלא בערכים
והיסטוריה וייאוש ותקווה וכעס ושמחה ועוד ועוד ועוד ועוד אהבה.
גם המכתב ההוא היה מכתב של פרידה. משם הגעתי, איך אינני יודעת
אם לשם אני הולכת. השירים שאנו שרים היום הם לא השירים של פעם,
ועוד לא כתבתי מכתב אהבה.
תמונות הן מאיימות לעיתים, כרוחות הרודפות את החיים. נוגעות
בכל תווי הפנים הדומים. כמו "דלת חורקת, זה לא מי שאני אוהב",
מילים מילים מילים מן העבר. ומה שנאהב פעם, ונקרא, ונערץ.
פחד גדול אופף אותי שמה שאנו מורישים ומעבירים בין הדורות הן
רק הפרידות. אבל מחכה, מקווה, מתפללת, רוצה עוד לכתוב ולקרוא
מכתבים שכל כולם אהבה. |