הו, רומיה ,רומיה. בעיניך השחורות דאגה וצער על מות אישך.
ידעת סיפורים יה, רומיה. ילדי אלמנה נחטפים  עוברים לרשות
האימם יחיה ,שליט צנעא,שבתימן.
הו, רומיה,רומיה. עשית צעד ועוד צעד.
נטלת צרור תכשיטי זהב, יצאת לרחוב והמתנת לאימם, יחיה, השליט.
בראש שיירה רכב הוא על סוסו ונתיניו סביבו.
צעדת לקראתו, קדת, הושטת  את צרור תכשיטי הזהב ומפתחות ביתך.
מה בקשתך אישה שאל. בקול רפה לחשת לו  את אישורך כבודו לצאת
לארץ ישראל.
הו, רומיה, רומיה.  אישור קיבלת ולא פסקת לבכות מאושר.
את שני בניך מסרת למשפחה, שיהיו כבניה עד עלותם לארץ הקודש.
לביתך המפואר חזרת  למרתף ירדת ,מהקיר המזרחי הוצאת לבנה שלפת
פחית ובה מטבעות זהב ותכשיטים. על בד שני רקמת מחוטי זהב חגורת
מסתור.עטפת בה את גופך הצנום. את בנותיך הלבשת בגד על בגד.
רכשת שני חמורים ,העמסת את בנותיך ,שני מרבדים, כדי נחושת מכתש
תבלינים,שני סירי אוכל אחד למרק שני לקובנה וספר תורה.
צעדת עם שיירת העולים לנמל עדן, מצרים ונמל יפו.
הו,רומיה רומיה. לנמל יפו הגעת זה היה בשנת תרפ"ט.
שוטרים בריטים לראשונה פגשת, תעודה עם חותמת קיבלת ליד קרוביך
ברחוב פינסקר חדר שכרת. ככובסת ורוקמת התפרנסת.
על חולות זהב ילדיך שיחקו, את ימה של תל אביב  הקטנה אהבו .
בשישי לאור נרות שבת ברכת, דמעת, הד שירת אישך שמעת : "אשת חיל
מי ימצא."
זה היה בשנת תרפ"ט.