אתמול אחה"צ ישבתי בקפה התחתית בסמוך לשתי בחורות צעירות.
בעודי לוגם מן הקפה וקורא עיתון, הגיח לפתע בחור שעבר שם במקרה
והחל לדבר עם הבנות בעודו עומד בסמיכות אלי. במצבים שכאלו קשה
שלא לצותת לשיחה ולזנוח את הקריאה בדה מרקר. מסתבר ששלושתם
למדו פעם יחד בתיכון, והנה יד הגורל זימנה להם כאן ועכשיו מפגש
אקראי משותף. השיחה שעסקה בעיקר בהשלמת פערים אינפורמטיביים
הלכה והתארכה, ובכל אותן דקות ארוכות הבחור עמד בסמיכות אלי
והבנות ישבו. הבחור בחר לעמוד אולי כי חשש שהצטרפותו הפתאומית
עלולה להעיב על שיחת הבנות, למרות שהן נראו מחויכות, מזמינות
וקואופרטיביות להפליא, הן לא הציעו לו להצטרף לשבת איתן, אולי
כי סברו שהוא בכל רגע ימשיך בדרכו. אני לעומת זאת סברתי אחרת.
הסנסורים שלי אותתו לי שעלי לקחת יוזמה ולהתערב על מנת לגשר על
החששות ולקרב בין הלבבות. הסבתי את פני לעבר הבחור ואמרתי לו
"תגיד, מה דעתך להצטרף אל הבנות החמודות, בוא שב איתם, אל
תתבייש". "זה באמת רעיון טוב, תודה" הוא ענה לי בחיוך והתיישב
מול הבנות שקרנו מרוב אושר לנוכח המהלך. מלצרית חרוצה מיהרה
להגיש תפריט והבחור תפס ביטחון והזמין ארוחה מלאה. כעבור כמה
דקות פרשה אחת הבנות לדרכה והותירה את השניים בבית הקפה למעיין
דייט אקראי.
בין כותרת על הגירעון בתקציב לכותרת על סקר בחירות קלטו אוזניי
הסוררות שהשיחה בין השניים הפכה מהר מאוד לאישית ואינטימית,
ואני התמלאתי סיפוק על כך שסייעתי במשהו לקירוב בין לבבות.
"השתקעת יפה" סיננתי לעבר הבחור כשקמתי ללכת לדרכי והוא חייך
אלי בנימה של הוקרה.