לאחר שבוע בבקו"ם הגעתי הביתה לשבת. אימא הייתה מאושרת
לראות אותי חי, קצת ירוד, קצת חיוור אבל עומד על הרגליים. כל
השבת עבדה כדי להתאים לי את המדים, בגדי הקיץ ובגדי החורף.
התייצבתי בבה"ד ארבע כנדרש. פקיד שישב מאחרי שולחן מאולתר
בפתחו של אוהל, לקח את צו הקריאה וכיוון אותי לאפסנאות: "איפה
שיש התקהלות, זה שמה." אמר. ואכן הייתה התקהלות של חיילים
'בשר-טרי' כמוני, שבדקו את הציוד שקבלו. ניגשתי לשולחן, ומיד
החלו להיערם עליו, תיקים, תרמילים, שמיכות, חותלות, מימיה,
פאוצ'ים והמון המון רצועות. האפסנאי מראה לי כל רצועה ואומר את
שמה ויעודה: "רצועות לחגור מלא ורצועות לחגור קל, רצועות
מקבילות רצועות צולבות רצועה אלכסונית ורצועה מאובזמת, רצועת
מתלה פה ורצועת מתלה שם. האחרונה הייתה רצועת תליה לרובה צ'כי,
ולוותה ברובה, שקיבל ברבות הימים את השם 'המפחיד' מכנ"כ (מקל
כלום נגד כלום) לא מספיק שהיה זה רובה מיושן,  זה שנופק לנו
מסומן היה באות ת' כלומר, רובה תרגול. רובה תרגול הוא רובה
רגיל כמעט לכל דבר ועניין: צריך לשמור עליו מכל משמר, לישון
אתו במיטה, לפרק אותו, לנקות אותו, לשמן אותו, להרכיבו בחזרה,
להלביש עליו  כידון, הוא כשר ל"הצג-שק!" "דגל-שק!" ו"הכתף-שק!"
רק בדבר אחד הוא שונה מרובה רגיל,  הוא לא יורה.
  מחלקה שתיים, אליה הייתי שייך, שוכנה, כמו כל האחרות,
בצריף ארוך וצר. המיטות סודרו משני צדי הצריף, לאורך הקירות,
מותירות באמצע  שביל רחב מספיק למסדרי מיטות.
  המ"מ שלנו נכנס להכרות ראשונה. נמוך קומה, נמרץ, קפיצי
וספורטיבי ובידו מקל קטן. "תראו חברה," פתח במבטא רומני כבד,
"אתם תקראו לי המ"מ, ואני אקרע לכם התחת."  זו לא הייתה פתיחה
מקורית, אלא מועתקת ממרסל האגדי, מפקד בית הספר לצניחה, "אתם
לא תראו הרבה ממני," המשיך בנאומו המגוחך, "אבל קצת שתראו,
תקללו אותי. למה?" פנה בשאלה רטורית, ומישהו מקצה החדר, צעק
במבטא רומני שנשמע כמו חיקוי מוצלח של המ"מ: "בגלל התחת."
  הרומני הקטן הסמיק מכעס: "מי צעק זה?" שאל .
  "אני?" השיב אותו הקול בשלווה שאינה ניתנת לערעור.
  "טוב," אמר המ"מ הפעם סלחתי, כי אתם לא יודעים, טמבלים,
'מי-היום' אתם אומרים בכל דבר, 'המיפקד!' אז אני שואל עוד פעם
בגלל מה?"
  "בגלל התחת, 'המיפקד'!"  נשמע שוב אותו קול במבטא רומני.
היה שקט מוחלט, בטוח הייתי שהמ"מ יצא מדעתו. המתח הורגש
באוויר. הוא תפס את אחד הקרובים אליו: "אתה איך קוראים לך?"
  "אפס-אפס-אחד, המפקד!"
  "אתה חניך תורן!" מינה אותו ומיד הטיל עליו משימה: "לך תביא
לי אותו."
  אפס-אפס-אחד  צעד לאט להכעיס, וחזר אחרי רגע ארוך מאוד עם
בחור שמנמן, וחייכני.
  "איך קוראים לך?" שאל המ"מ בכעס עצור.
  "אלפרד."
  "אלפרד מה?"
  "אלפרד רבינוביץ."
  "אלפרד רבינוביץ מה?" לא הרפה ממנו. מכל הצדדים לחשו לו:
"תגיד המפקד, תגיד המפקד."
  "המיפקד!"  שאג  בכל כוחו.
  "איך קוראים לך? יה בן זונה." שאג המ"מ והניף את מקלו.
   אלפרד התקפל והרים את ידיו, בפחד: "אלפרד רבינוביץ
המיפקד." אמר  בלחש.
  "בקול רם!" השתולל המ"מ.
  "אלפרד רבינוביץ, המיפקד!" צעק בהגזמה.
  "אלפרד," הייתה למ"מ הארה, "מאיפה אתה?"
  "רומניה, המיפקד."
  הפרשה הביכה מאוד את המ"מ וצריך היה לשפר את תדמיתו. לכן
שאג: "טוראי אלפרד. אתה שומר שתי שמירות משמונה בערב עד שתיים
בלילה."
  "לא המיפקד, " אמר אלפרד שנראה לי בכל רגע שעובר, יותר
משוגע.
  "למה לא? טוראי אלפרד," שאל המ"מ מבודח.
  "כי יש לי שחרור משמירות... המיפקד!"
 אלפרד הוציא מכיסו אישור, בחתימת הרופאה הצבאית, שידועה
הייתה בקשיחותה. המ"מ ניסה לטרטר אותו על ידי שכיבות סמיכה, אז
שלף לו שחרור ממאמץ גופני. ניסה להטיל עליו לנקות ולשמן את כל
הרובים במחלקה, והיה לו אישור שהוא אלרגי לשמן רובים. לא ברור
לי מתי הספיק להכין לעצמו את כל האישורים. אבל מיד נפוצו
שמועות שהוא שוכב עם הרופאה הנוראית, וזו מנפקת לו אישורים ביד
רחבה.  
  כאשר ראה המ"מ שעם אחד כזה תהיה ידו על התחתונה, ניצל את
יתרון הדרגה והעביר את המחלקה  לטיפולו של המ"כ. רק יצא הסמל
מיד השתנתה האוירה המ"כ אמר בחיוך ובמבטא טריפוליטני: "אני,
'קוגאים' אותי יוסי," הציג את עצמו, "ואני 'צגיך' להגיד לכם
כמה 'דבגים': "כל יום אתם 'צגיכים' 'להתגחץ'. זה בגלל שיש מחלה
די טובה 'באגץ'. במשך 'שתי יומיים' מתו 'שלוש' אנשים ועוד
קצת." ואז הסביר כמה חשוב לסדר את הארונות בשביל שהמ"מ לא
יהפוך את המיטה ואת הארון, ולנקות את הרצפה בשביל שלא יהיו
'מיקגובים'. "ואותך 'אלפגד', אני עוד אזיין." סיים את נאומו.
כולם חייכו בהנאה, אלפרד בחלקלקותו וחמקמקותו משך אליו אש.
  השתכנעתי שמה שאנחנו עומדים בפניו אינו אלא קבוצת בורים
ומפגרים רגשית, שקבלו סמכויות מפליגות עלינו הטירונים, והם
משחקים בנו כבצעצועים, נהנים הנאה סדיסטית, כפיצוי על רגשות
הקיפוח ורגשי הנחיתות שלהם. הידיעה שאני טוב מהם לאין שעור
תמשיך ותחזיק אותי על פני המים, במשך הטירונות כולה, שלא הייתה
ארוכה במיוחד, כפי שיסופר בהמשך.
  קבלנו שעור בסידור מיטה וארון, ומה שחשוב יותר בהרכבה
והשימוש של כל אחת מהרצועות הרבות שקיבלנו באפסנאות. תמיד
הייתי טוב בטיפול בחומרים קשים כמו עץ, מתכת, ברגים, עם רצועות
ואבזמים קשה לי להסתדר, אבל בתום אותו שעור ידעתי להרכיב את
רצועת הרובה,  מה הוא חגור קל ומה הוא חגור מלא, רק לא ידעתי
בשביל מה זה טוב, ובעצם איני יודע גם כיום.
  אחד 'הגיבורים' של המחלקה, ניסה לגרות את אלפרד להתגושש.
הוא נופף אגרופים לפני עיניו, כינה אותו בשמות גנאי, וניסה
לעשות הכול שרפלקס ההגנה של אלפרד יגרום לו לבלום את המכה
שכמעט באה. אלפרד היה מנוסה בכגון אלה, וניסה להתעלם מהגברתן
המתלהם.
  "עזוב אותו!" אמרתי לפני שחשבתי עד הסוף, והגברתן החל מנפנף
באגרופיו אל מול עיני. אבל כאשר ראה שאני לא מתכונן להתפתות
ולהיענות לקריאות הקרב שלו, הרפה מאתנו, לא לפני שאמר: "אתה,
'מה כפט חה' אתם מזדיינים בתחת?" אלפרד היה אסיר תודה על
שניערתי ממנו את המרביצן, וראה בי מאז ידיד. אני מעולם לא
סבלתי אותו.  
  "הקשב!" צעק יוסי המ"כ, וכולנו נמתחנו והסתדרנו למסדר מיטות
וארונות. המ"מ המתוסכל חזר, והפעם מצא תרוץ להפוך ארונות
ומיטות. "מסדר חוזר עם בגדי אלף, בעוד שלוש דקות!" פקד ויצא.
נראה היה שלא יהיה לדבר סוף. מישהו טרח לבלגן את המיטה של
אלפרד, כדי להכשיל אותו. אבל בפעם השניה לא בדק המ"מ כלל, אלא
פקד על כיבוי אורות.
   הלילה הראשון בצריף הארוך. אני לא מצליח להתחמם, ולאט לאט
הולך ומתגנב לו כאב מנדנד בירך והוא הולך ומתחזק. אני מנסה
לשנות תנוחה ומיטת הברזל חורקת בצורה נוראית. מישהו ממקום בלתי
מוגדר בחדר משמיע אנחות הנאה: "אהה... אהה.." עד שהגיע תורי
לשמור, בפעם הראשונה בחיי, ארבע שעות של שעמום, קור  ומחשבות
התאבדות. לא ידעתי אז שהרובה שלי לא יורה.
  את ההשכמה בחמש לפנות בוקר קיבלתי ברגשות הקלה. היא גאלה
אותי משינה טרופה ובלתי מספקת. הגעתי ראשון למקלחת. המים היו
קרים כקרח, סיבנתי את פני והתגלחתי. למרות חוסר המיומנות שלי,
הצלחתי להתגלח כמעט מבלי להיפצע. רחצתי שיניים, וחייכתי לעצמי
כשנזכרתי בהטפת המוסר  של יוסי המ"כ, בענייני היגיינה - דומה
לסיפור של אבא על הצבא הפולני. המפקד מסביר לחייל: 'רובה זה
לא אוזן, רובה צריך לנקות' - חזרתי בריצה לצריף וסידרתי את
המיטה. אחרים רק התעוררו. היו לי מספר דקות של שקט, והיה לי
זמן לחשוב: מי אני, למה אני כאן, למה אני לא-יוצלח, למה שום
נערה בעולם לא אוהבת אותי ולמה אני עדין בתול? חיכיתי למכתב של
אליס, ילדה שאתה כמעט ועשיתי את זה,  בתקווה למעט נחמה.
  אפס-אפס-אחד סידר אותנו למסדר בוקר, ולאחר מספר הערות חובה
על התגלחת, וההופעה בכלל, לקחנו את כלי האוכל הצבאיים: ספל
מתכת  שאי פעם בעברו היה מצופה אמייל, מסטינג אלומיניום שבתוכו
השתקשקו להם הכף, המזלג והסכין, וצעדנו בשלשות לחדר האוכל.
עמדתי בתור כמו כולם. ריח הגופרית של הביצים הקשות הכה באפי.
כשהגעתי לספסל עליו עמדו סירי ענק, ומאחריהם חיילים ותרוודים
בידיהם, ניסיתי להגיד להם מה אני אוכל ומה לא. הם הסתכלו עלי
בעיניים חלולות של אנשים מתים. לא חייכו ולא היו עצובים, היו
חיוורים ומחוסרי הבעה.

  בעוברו ליד עמוד הנשמות, שם לב, שכמעט חלק הוא, וחלול. פה
ושם ניתן היה להבחין ביוצא דופן שנשחק והתיישר לפי הקו. (מתוך
"אנושי")

    היה זה הרגע בו התחיל החשש לכרסם בי, לא פחדתי מהקשיים
הפיסיים ולא מחוסר הנוחיות, חששתי מאבוד האישיות, כמו שורת
הרובוטים שניצבה מאחרי הסירים. "הי, מה אתה חולם?!" צעק מישהו
מאחוריי, הושטתי את המסטינג: לצדו האחד יצקו לי נוזל סמיך לבן,
לצדו השני כף ריבה, ועליה שמו ביצה קשה, לספל מזגו לי משהו
שיכול היה להיות תה, קפה או כל דבר עכור אחר, ולבסוף הניחו על
הכול שלוש פרוסות לחם ישן. חיפשתי איפה לשבת ועיני קלטה את
אפס-אפס-אחד, הצטרפתי אליו. סיפרתי לו שאני לא אוכל ביצים קשות
והוא גאל אותי בשמחה מזו שלי, את הדייסה שפכתי לכולבויניק,
מרחתי את כף הריבה על פרוסות הלחם, כרסמתי אותם עם הנוזל הפושר
שבספל, לא טרחתי לקרוא לו בשם. אבל בעצם כפיתי על עצמי לאכול,
כי עמדה בי בחילה, ולא הייתי רעב כלל. אחרי מספר דקות רצתי
לרחוץ את כלי האוכל. וחזרתי לצריף. שחררתי את השומר התורן שילך
לאכול. היה לי זמן לעשן, הצבא סיפק לכל החיילים סיגריות
'סילון', סיגריות באיכות נמוכה מאוד שהזכירו בטעמם עשב ים
למזרונים.
  אחד אחד חזרו כולם, ומיד הגיע גם יוסי: "כולם לצאת ל'גיצת
בוקג'" צעק, וכאן החל החשש שלי לקרום עור וגידים, הרי לא
יכולתי לרוץ כמו כולם. החלטתי לרוץ עד מוות, ומיד הוקל לי.
רצנו כרבע שעה ריצה קלה, אחרים עצרו כדי לתפוס אויר. היה לי
קשה, כל רגע נראה כאילו יהיה זה האחרון, ולא היה. ידעתי שאני
לא רץ בכוחי הפיסי, רק בכוח הרצון.
  לאחר מכן רצנו לעבר מגרש המכשולים: ריצת עקלתון, זחילה מתחת
לגדר תיל, קפיצה מעל קיר - לא הצלחתי לטפס על הקיר והתגנבתי
מהצד - ואז המכשול הקשה מכולם: 'קיר המוות'. עולים לגבעה
מלאכותית מצידה האחד וצריך לקפוץ ממנה בצידה השני, אלא שצד זה
תלול, בגובה של כארבעה מטר ותחתיתו 'מרופד' בקונצרטינות תיל
מפחידות. מלמעלה נראה שאיך שלא תקפוץ אתה נוחת במרכז גדר התיל.
אבל כשנוגע הדבר לאומץ אין לי כל בעיה. אחד אחד מתקרבים
מסתכלים למטה, נרתעים, חוזרים אחורה, רצים, אוספים תנופה,
קופצים ונוחתים מעבר לשטח המסוכן, רק אני ניגש בשלווה לקצה,
מסתכל למטה וקופץ מהמקום. עשיתי בודאי דפיקות לב ליוסי, בטוח
הייתי שאני נוחת על גדר התיל, ולא כל כך היה אכפת לי. אבל מי
שתכנן את המכשול חשב כנראה גם על שלומיאלים כמוני, נחתי בדיוק
מעבר לגדר. יוסי התפעל מאומץ לבי. 'סווגתי' אחד מהחברה הטובים,
בעלי המוטיבציה, ורמת הציפיות עלתה בהתאם.
  למדנו לפרק רובה, לנקות אותו, לדרוך, לבדוק שאין כדור בקנה
ולשחרר. למדנו לפרק ולהרכיב מקלעון, ולצעוק: "חסם בקנה" לדרוך
ולהמשיך 'לירות'. ועוד דברים בלתי חשובים כאלה. במיוחד אהבתי
את השעורים התאורטיים: יוסי המ"כ הוציא את מערך השיעור מתיק
המדריך - תיק הקרטון שנשא בחשיבות רבה, מתחת לזרועו - הושיב
אותנו בצלו של עץ והחל קורא: "נושא 'השעוג' קביעת טווח 'יגי.'
'המדגיך' שואל,  למה חשוב לקבוע טווח 'יגי',  החניכים עונים,
אחד בשביל לפגוע 'במטגה', שניים בשביל לדעת איפה האויב,
שלוש..." כך המשיך וקרא את מערך השיעור ככתבו וכלשונו, בצורה
מכנית, עם שגיאות רבות  ותיקונים, "'המדגיך' 'אומג' חשוב לקבוע
טווח 'יגי', על מנת - מי שלא מבין, יעני בישביל - לכוון את
'הגגגה' (גררה: חלק של כוונת הרובה) של 'הגובה'. כך המשיך
והסביר, עד שבטוח היה שאנחנו הטמבלים הזקוקים לרחמים, הבנו סוף
סוף.
  הרכבנו כידונים על הרובים ויצאנו לשיעור כידון, מומחיותו של
הסדיסט הרומני, המ"מ. תרגלנו כל אחד בנפרד, "דקירה ארוכה
דקור," כולל צעקה בכל הכוח, "הא!... הא, הא, הא!". לאחר מכן
רצנו במעגל גדול סביבו, ולפקודתו ביצענו "דקירה ארוכה דקור"
למרכז המעגל. הקף המעגל קטן, המשכנו לרוץ ושוב דקרנו פנימה,
והמעגל הולך וקטן הולך ומתהדק, בפעם הבאה ישופד הרומני הקטן
בעשרות כידונים. "דקירה ארוכה דקור!" שאג המ"מ. היו כמה שלא
היו מהססים לנעוץ בו את כידוניהם וליהנות מהמראה. בדיוק כאשר
הגיעו הכידונים לטווח פגיעה הפיל עצמו המ"מ למצב ישיבה וכל
הכידונים המאיימים הצטלבו מעל ראשו. זה היה הספורט האהוב עליו,
וכל כך שנאנו אותו, שללא ספק היו רבים שקיוו  שפעם אחת יאחר
בשנייה להתיישב.  
  לדקור אויר היה דבר קל אפילו בשבילי, אבל כדי לקבל תחושה
אמתית יותר, הורצנו במסלול עקלתון בין עמודים עליהם תלויים
שקים מלאי קש, אותם צריך היה לדקור ולהמשיך לרוץ. בכל פעם
שנעצתי את הכידון באותם שקים, לא יכולתי להשתחרר מההרגשה שאני
דוקר משהו חי. בקושי רב ובייסורים סיימתי את המסלול, כאשר
השקים האנושיים האלה רודפים אותי. כל אותו לילה, לא נתנו לי
מנוח אנשים חסרי פנים וזהות, 'כוחות אויב', וחזרו אלי, כמו
מכרים ותיקים, קרפדה שמנה שסכין מטבח ענקית משפדת אותה לאדמה,
וגורי חתולים שרקתם מנוקבת מיריות של אקדח אויר. זיכרונות שאני
חב לאחי.  
  הנאנח נהנה כמו כל לילה: "אהה ... אהה ." ואני ניסיתי
להירדם, למרות הכאב העמום והמטריד בשריר הירך.
  יצאנו לסדרת אימון, חגורים חגור מלא, או כמו שהחברה קראו
לו: "חגור פילים". תחילה חשבתי שלא אצליח לזוז כאשר המטען הזה
מושך אותי לאחור, אולם כאשר השכלתי לקצר את רצועות התרמיל
הגדול עד שמונח היה על העורף, ולהטות את גופי מעט קדימה, הוקל
לי. חשתי את המשקל הכבד הזה לוחץ עלי מלמעלה, ולא מושך אותי
לאחור. הלכנו לתחנת הרכבת ברחובות, בגשם שוטף ובקור עז. עברנו
ליד בית המלאכה של אבא. אימא יצאה להביט בחיילים הצועדים.
עברתי ממש לידה והיא לא הכירה אותי. נפנפתי לה לשלום ואז,
כאילו הכה אותה הברק, ראתה אותי. תיארתי לי מה שעובר במוחה:
"גילי הקטן, החלש והחולני, שמצטנן מכול רוח, הולך בקור הזה
ואפילו בלי סוודר, וכולו רטוב. הוא בטח יקבל דלקת ריאות."
  אפילו נזלת לא קבלתי, אבל  שריר הירך כאב לי, ומאז בכל
חורף, כמו לא חלפו חמישים וחמש שנים, חוזר הכאב כתזכורת לאותם
ימים.
  הגענו לתחנת הרכבת וזו בוששה לבוא. כדי להתחמם הריץ אותנו
המג"ד... כן  היה כזה, עד אז ידעתי עליו רק מעדות שמיעה. הוא
היה סרן. במקום שטר"ש הוא מפקד וצריך להצדיע לו, המורא בפני
סרן, היה דבר בלתי נתפס, אלוהים. והאלוהים הכול יכול הזה, מריץ
אותנו, מתלוצץ אתנו, ונשמע אדם חביב למדי. חביב יותר מיוסי
'הטגיפוליטני' ולאין ערוך יותר מהרומני, שאני לא זוכר את שמו,
כי דרש תמיד שיפנו אליו  'המיפקד'. הייתה בזה נחמה פורתא, לפתע
חשתי שלא כל הצבא מורכב מאוסף של סדיסטים ודגנרטים, רק חלק
ממנו. ואם יקרה ויתאכזר אלי אחד מאלה, יש אל מי לפנות.
  כאשר שמעתי איך הסרן נזף בסמלים ורבי טוראים, כאילו היו הם
בשר טרי, נזכרתי בסיפור של  אבא:

   הגנרל סקר את חיילי הגדוד שעמדו במסדר וראה שטר"ש רפפורט
לא רכס את המעיל עד סופו. מיד פקד על הרס"ר לחתוך לו את  כל
הכפתורים ולזמנו למסדר חוזר לאחר שיתפור אותם. זמן רב לאחר
האינצידנט הזה, נתקל הגנרל בחייל שלא הצדיע לו.  
  "מי אתה?" שאג עליו הגנרל.
  "טר"ש רפפורט המפקד." השיב זה בציוץ מפוחד.
  "ולמה אתה לא מצדיע לי?" צועק הגנרל.
  "חשבתי," משיב רפפורט בקול בוכים, "שאנחנו ברוגז בגלל
הכפתורים."
  הגנרל הסיר את הכפפה כדי לסטור לחייל החוצפן, וזה הרים את
ידיו בבהלה ואמר: "המפקד, אם אנחנו המפקדים נריב, מה יגידו
החיילים הפשוטים."

  בכל המצב הקשה הזה, כאשר הגברים האתלטיים והקשוחים הגיעו
לידי ייאוש, לי הייתה סיבה לחייך. ואז הקור, העייפות, הלחץ של
החגור והרובה, הידיים הכחולות והגירוד הקשה מנשוא ברגליים בגלל
בועות הקור, היה נסבל יותר, וטוב שכך, כי הרע ביותר היה עוד
לפנינו.
  העמיסו אותנו על קרונות להובלת בהמות. הקרון היה פתוח,
והיווה הגנה חלקית בפני הרוח. למזלנו הרכבת נסעה במהירות
הליכה.
  "עד שנגיע," התלוצץ מישהו, "נצטרך כבר לחזור."  זה לא היה
בדיוק כך. אבל לפתע נראה לי בה"ד ארבע הרחוק והשנוא, כמחוז
חפץ, משהו ששואפים לחזור אליו, משהו שמסמל את החיים הטובים.
הבית וכל מה שהיה לפני כן, לא היה קיים יותר בעולם הראלי.
  ירדנו מהרכבת בתחנה נידחת קפואים וכואבים. סידרו אותנו
בשלשות והתחלנו מסע מזורז, בגשם שוטף. אחרי הליכה מאומצת של
שעה ויותר בכביש נכנסנו לפרדס בוצי.  ונעלינו הלכו וצברו בוץ
בהיקף ובעובי, עד שנראו כנעלי שלג, והוו משקולות לרגליים
העייפות. ביציאה מהפרדס עצרנו לרגע, המפקדים עברו בין החיילים
ורשמו את אלה שהתפתו לקטוף תפוזים. לי לא ברור היה איך בכל
הייאוש הטוטלי הזה מצאו זמן וחשק לקטוף תפוזים, ולדעתי ראויים
היו לשבח על רוחם האיתנה.
  הגענו לנחל זורם. איש לא ידע  מה עומק המים. ואף אחד לא העז
לרדת אליהם. המגד שלף את אקדחו, הרים אותו מעל ראשו, וירד
לנחל. המים הגיעו לו עד החזה, והוא היה אדם גבוה וספורטיבי.
המ"מ שלנו לא יכול היה לפגר אחריו, ועבר גם הוא. המים הגיעו לו
עד הסנטר. החזקתי את הרובה, בשתי ידי מעל הראש, ונכנסתי למים.
נאבקתי עם הזרם, נזהר לא ליפול, ברור היה לי שאיש לא יעזור לי
אם אפול ואטבע - ואני לא יודע לשחות.
  "'המיפקד'," צעק אלפרד,  ליוסי, "יש לי שחרור מהרופא."  
  "יופי," אמר יוסי בחיוך, "אתה יכול 'להשאג' שם, עד 'שנחזוג'
בעוד שבוע.
  אלפרד עבר כמו כולם, כשהיה באמצע הזרם, הביט סביב על כל
החברה שעוברים ומחזיקים את הרובה מעל ראשם - הוא היה פטור מנשק
בגלל האלרגיה לשמן רובים - "'המיפקד'," צעק ליוסי שהלך לידו,
"זה 'כימו'  בסינמה."
  המשכתי לצעוד כמו כולם, רטוב, קפוא אבל במורל גבוה, ידענו
שאת הרע ביותר עברנו, כנראה. ואז הגענו לחומת סברס, וצריך היה
לעבור אותה. הורדנו כידונים ופילסנו בעזרתם דרך בסבך הדוקרני,
התחלנו לעבור אחד אחד בזהירות, כדי שלא נידקר. כשהגיע אלפרד
לגדר, שאל אותו יוסי :"יש לך שחגוג מסבגס?" אלפרד נדהם, "לא,
'המיפקד'." השיב בקול בכייני. "אז תתחיל לזחול." אלפרד הביט
כבלתי מאמין, לזחול על עלי הסברס שכרתנו בכידונים? כולם הביטו
בשמחה לאיד, לראות איך יבצע  את הזחילה הדוקרנית. למרות שלא
אהבתי את אלפרד, קשה היה לי לראות אותו במצב משפיל זה, וכבר
הייתי מוכן להתערב לטובתו אבל ברור היה לי שכל התערבות שלי רק
תגרום לכך שגם אני אצטרך לזחול על עלי הסברס. בעוד אני מהסס,
ירד אלפרד על ברכיו, ובזהירות, מנסה לתמרן בין הקוצים, מידי
פעם צועק: "אי אוי." אבל הוא עבר, וכאשר קם הסתכל על יוסי ככלב
מוכה ואמר, במבטאו הרומני הכבד: "המיפקד, כל הכבוד, המיפקד."
  הגענו לשטח, וצריכים היינו להקים אוהלי סיירים, שניים,
שניים. איש לא רצה לישון באוהל אחד עם אלפרד, הוא הביט בי
בתחנונים, והסכמתי. הוא דווקא היה בסדר אתי, הוא היה מאלה
שמסתדרים, כלומר אין להם בעיה לגנוב, לי תמיד הייתה בעיה
בעניין הזה. הקמנו אוהל סיירים, קצת רשלני אבל יציב למדי.
פרשנו שמיכה רטובה אחת על החול הרטוב, והתכוונו להתכסות בשלוש
האחרות, הרטובות גם הן. אלפרד נעלם לרגע וחזר עם שתי שמיכות
חדשות, עבות רכות ויבשות. למרות יושרי המטורף משהו, לא שאלתי
שאלות ולא הטפתי מוסר.
  הוא סיפר לי שהוא בודד, שרד את המלחמה כילד, רק בגלל שידע
לגנוב ולהתחנף למי שצריך.
  בלילה הראשון שמרתי בין שתיים בלילה לחמש לפנות בוקר.
השכמתי את אנשי המחלקה שלי והלכתי לסידורי בוקר. בארוחת הבוקר
לא אכלתי דבר מלבד לחם ריבה ותה.
  יצאנו לאימונים בחולות, אחד התרגילים היה לטפס על עץ ולקפוץ
מגובה של שלושה מטר על החול שלמטה. יוסי לא הדגים לנו, הוא תרץ
את זה בפגיעה בברך, והראה לנו את הגרב האלסטית שעטפה את רגלו.
עשינו את זה מספר פעמים ובכל פעם הרגשתי איך בברך הימנית שלי,
זז משהו, זה כאב אבל לא נורא.  ישבנו לשיעור, אותם שעורים
שיוסי קורא את מערך השיעור, וכשאמורים היינו לקום הרגשתי שאני
לא מצליח לישר את הברך, ניסיתי להיעזר בידיים הכאב היה נורא
אבל לבסוף נשמע תיק, והרגל התחילה לתפקד. רעדתי בכל גופי מכאב
ואולי מחום. אמרתי ליוסי שנפגעתי ברגל וקשה לי ללכת. חשבתי
אולי יבין אותי כי הרי גם הוא פגוע ברך.
  "צימג!" צעק עלי, "אם אתה לא יכול ללכת  אז 'תגוץ'. וחוץ
מזה אני לא 'גוצה 'אחד כמוך במחלקה שלי."  
  היינו מחלקה נבחרת, והתחילה כבר להיווצר בינינו גאוות
יחידה, ואני הרי הייתי, למרות הנחיתות הגופנית שלי, בין
הטובים. שימור מקומי נראה לי חשוב מאוד באותו רגע, חשוב יותר
מהכאב. רצתי במורד הגבעה מושך רגל ובוכה מכאב ועלבון.
  איך שהו הגעתי למאהל נכנסתי לאוהל, ונשכבתי. קדחתי מחום,
והרגל כאבה וסירבה לזוז ממקומה. אלפרד כיסה אותי ברוך בעדינות
כמו אחות רחמנייה. "אתה לא יוצא לאימוני לילה," אמר, "אני אגיד
ליוסי שאתה חולה."
  הייתי מטושטש מעייפות כאב וחום. יוסי זחל פנימה: "'צימג'",
אמר, "אם אתה לא 'מגגיש' טוב לך לחובש."  
  "אני לא בטוח שאני יכול לקום," אמרתי בקול שרעד מהצמרמורת
שאחזה בי. ניסיתי להתרומם והצלחתי, הכאב היה פחות משחשבתי.
צלעתי לאוהל המרפאה. החובש הביט בי כהרף עין, ואמר: "וואלה אתה
ארטיסט." בינתיים המחלקה יצאה לאימוני לילה. המגד שפט אותי על
השתמטות מאימונים, ניסיתי להסביר שבאמת נפגעתי. הוא היה בסדר
ושפט אותי רק לשמירה נוספת, כלומר לילה שני ללא שינה.
  למרבה הפלא, הלך מצב הרגל והוטב עד שיכולתי ללכת בחופשיות,
אבל בכל מאמץ הרגשתי כאילו נשחק משהו בפנים. עד מהרה נשכחה לי
הפשלה, וחזרתי להיות אחד מהטובים, אם כי קרבתי לאלפרד בוודאי
לא הוסיפה לי נקודות זכות.
  לקראת סוף הסדרה ירינו אש חיה תחילה ללוח מטרה. יריתי חמישה
כדורים למקבץ יפה, מיד נתנו לי חמישה נוספים וגם אותם השחלתי
לאותה פינה. ואז שכבנו על הארץ ומטרות קפצו לעינינו תוך כדי
השמעת פיצוץ. מרחוק נראו ממש כמו אנשים, אני כיוונתי גבוה
מעליהם. לא נרשמה לזכותי - או אולי לחובתי -  אפילו פגיעה אחת.

  חזרנו באותה רכבת, באותו קור ואותו הגשם, אבל ידענו שבסוף
המסע מחכה לנו מיטה, מקלחת וחדר אוכל... בה"ד ארבע השנוא, היה
כל מה שבקשנו באותו רגע, על יותר מזה לא העזנו לחשוב.
  רק הגענו, סידרנו את הציוד, תלינו את הבגדים הרטובים לייבוש
ואפס-אפסא-אחד הביא את הדואר מהמשרד. לא הבטתי לעברו, מי כבר
יכתוב לי... "צימר!" שמעתי וקפצתי מיד, המכתב היה מאליס. סוף
סוף גם אני מקבל מכתב מבחורה. פתחתי את המכתב בידיים רועדות
וידאתי שאיש לא מציץ מעל כתפי, ואז קראתי:


לגילי שלום!
זה מכתב פרידה. אני נפרדת ממך, כי אנחנו לא מתאימים. אתה צבר
מחוספס מתלבש ברישול במכנסי חקי קצרים, ולא יודע נימוס מהו.
ואילו אני התחנכתי שגבר צריך ללבוש חליפה ועניבה, לנשק ידים של
נשים, להזיז להן את הכיסאות ולפתוח בפניהן דלתות.
בידידות
אליס  

  בוודאי לא הייתי מאוהב בה, אבל איתה הגעתי למגע האינטימי
ביותר שהיה לי עם אישה. לא הרבה, אבל משהו. גם העיתוי היה
מחורבן, זה עתה  אספתי  בקושי את השברים לאחר האירועים בסדרה,
וכבר ניתכה עלי מכה נוספת.
  חזרנו לשגרת אימונים, קפצנו מספר פעמים את קיר המוות.
נזהרתי לא לקפוץ על רגל ימין, בלמתי רק עם רגל שמאל וחשתי שגם
היא איננה במיטבה. ואז צריכים היינו לחזור ולעשות זאת בחגור
מלא ונשק. לא היססתי קפצתי, כמו בפעמים הקודמות, מנסה ליפול על
רגל שמאל, וזו התקפלה כנייר, הכאב היה חריף מאוד, לא יכולתי
להזיז את הרגל, פשוט השרירים לא נשמעו לי. שכבתי שם מספר דקות,
יוסי ניסה להקים אותי, אבל כנראה שמראה פני שכנע אותו. אלפרד
וחייל נוסף תמכו בי, חזרתי לצריף. בערב צריך הייתי לקום
לאימוני לילה ויוסי שחרר אותי על דעת עצמו. למרות הכאב ישנתי
כל אותו הלילה.
  למחרת מצב הרגל הורע, אלפרד רץ לידידתו הרופאה ולאחר מספר
דקות הגיעו שני חיילים עם אלונקה, לקחת אותי למרפאה. אלפרד
ליווה אותי. בדרך אמר לי: "איזה מזל יש לך, אם הייתי אני
במקומך הייתי משתחרר מהצבא עם אוטו של נכה."
  שכבתי על הספה במרפאה והמתנתי שהרופאה תתפנה. אלפרד הציע
שאם אני אשלח לבית חולים, צריך מישהו להודיע למשפחה והוא ישמח
לעשות את זה, כי זה יתן לו אפשרות ליום חופש. מיד מסרתי לו את
הכתובת של הורי וכן את כתובת בית המלאכה, במקרה שלא יהיו בבית,
ונתתי לו מכתב קצר להורי כדי שלא ידאגו יותר מדי. ואכן הרופאה
שלחה אותי באמבולנס לתל ליטוויסקי (תל השומר) ואלפרד זכה ביום
החופש שלו.

   אלפרד לא בזבז זמן, מיד תפס טרמפ לראשון וניגש לבית המלאכה
של נתן צימר. הוא הציג את עצמו כחבר של גיל, מאותה מחלקה,
"ואפילו ישנו באותו האוהל בסדרה," הסביר. הוא מסר את המכתב של
גיל לחיה, וזו נמס לבה. רצתה מיד לתפוס מונית לבית החולים אולם
לא יכולה הייתה שלא לארח את החייל הנחמד. לקחה אותו הביתה,
הגישה לו ארוחת צוהריים, השאירה אותו לנוח בבית. ונסעה לבית
החולים. נתן לא היה שקט הוא סגר לצהרים ודיווש הביתה באופניו.
כאשר פתח את הדלת הספיק לראות את האורח סוגר את מגירת השולחן
בסלון. הוא לא אמר דבר, כי לא היה נעים, וחוץ מזה מה כבר הוא
ימצא שם, כמה ניירות ותמונות משפחתיות. אלפרד הסביר: "לא נעים
לי אבל גיל לווה ממני עשר לירות, ואני צריך את הכסף בשביל
לחזור למחנה. אז חיפשתי אולי אמצא קצת כסף קטן... " נתן הוציא
מכיסו שטר של עשר לירות ונתן לאלפרד. הוא נטל את תיקו והסתלק.
כאשר חזרה חיה, סיפר לה על האירוע המביך. "במגירה הזאת אני
מחזיקה את טבעת הנשואים שלנו," אמרה בדאגה, "זאת שלא הרשית לי
למכור כדי לקנות לגילי  אקורדיון."

   דרכינו הצטלבו פה ושם מספר פעמים. תמיד הבטיח אלפרד שיחזיר
את הכסף. בגנבת הטבעת לא הודה מעולם. אבל בכל מקום שהופיע
אלפרד, התחילו גנבות. ניסיתי להתרחק ממנו ככל שניתן. בפעם
האחרונה נפגשנו מספר שנים אחרי שרות החובה. אלפרד, שמן מאוד,
לבוש היה בחליפה אלגנטית ועניבה, והמון טבעות זהב עבות על
אצבעותיו. הוא עישן סיגר עבה.
  "תבוא אלי לפרנקפורט," אמר, "תהיה האורח שלי, אני אתן לך
בחינם את הזונה הכי יפה שלי, היא גם מזדיינת נורא טוב, אני
לימדתי אותה." אבל את עשר הלירות וטבעת הנשואים של אימא שלי לא
החזיר.

פרדי -  אפילוג
התהלכתי ברחובות סתם כך, רגלי נשאו אותי לסמטאות צרות ואפלות
משהו. לא ידעתי שיש כאלה במרחק קצר כל כך ממרכז העיר הנקי,
המבריק והאלגנטי. הכביש, אם בכלל היה קיים, מכוסה היה שכבה של
בוץ רמוס רגליים, טיפות גשם מרגיזות ירדו על ראשי פה ושם, ולא
ידעתי אם מהעננים או מהגגות המזוהמים. המדרכה הייתה צרה כדי
הליכת יחיד. הבתים נראו גבוהים אם כי לא ספרתי יותר מארבע
קומות, החלונות מוגפי תריסים הוסיפו לתחושת העזובה. הדלתות
הפונות לרחוב נשאו שלטים אחידים, התקרבתי לקרוא מי גר במקום
עלוב כל כך... 'לוליטה, מודל.' הדלת השנייה הייתה 'בר אירי',
חשבתי לי: באירלנד בוודאי אין 'בר אירי', כמו שבטורקיה אין
'קפה טורקי'. עוד דלת נשאה את השם 'לולה, מודל' ואחרת 'הילדה,
מודל'. מה קרה כאן, נשים, דוגמניות רווקות בצפיפות כזאת,
ובבתים עלובים כל כך. מהרהר הלכתי לאטי על המדרכה הצרה והריקה
מאדם. הייתה זו שעת אחר הצהריים, והיה קצת קר, החלטתי לחזור
למלון, אם כי לא בטוח הייתי שאמצא אותו בקלות. סבתי על עקבי
ומולי התגלגל לו איש כדורי, נושם ונושף בחוזקה, ככל שקרבנו זה
לזה, הבנתי שמישהו יצטרך למחול על כבודו ולרדת לכביש כדי שנוכל
לחלוף זה על פני זה. אני הייתי אורח במקום, וקצת הפחיד אותי
השמנמן המתגלגל למולי ומוכן הייתי לוותר, אלא שהאיש האדיב ייתר
על המידה, ניחש את כוונתי וירד בביישנות והכנעה לכביש, נד לי
בראשו בחיוך, ואמר:
   "אנצ'לדיק מיר ביטה, אגוטן טאג." (סלח לי בבקשה, יום טוב)
   על צווארו תלויות היו מספר שרשרות זהב עבות, וכולו אמר טעם
וולגרי גס של מתעשר חדש. האדיבות המוגזמת שלו עוררה בי
סקרנות.
   "סליחה", פניתי אליו באנגלית, "אולי תרשה לי לשאול אותך
משהו." הוא נרתע לרגע הביט בפני, "כן בבקשה," השיב באנגלית
במבטא רומני כבד. "למה גרות כאן כל כך הרבה מודלס?"
הוא פרץ בצחוק, חושף שיניים צהובות מעישון, או שתייה או כל דבר
אחר. "מודלס ?דיי אר הורס, אז ווי סיי אין היברו, זונות."
"   עברית?" התפלאתי, "ואנחנו שוברים את הלשון באנגלית
וגרמנית."
הושטתי לו יד... הייתה לו יד רכה ומחוספסת, מעור שהתקלף בחלקו.
"אל תגיד!" הקדים אותי, "תן לי להיזכר, "אני יודע," אמר במבטא
רומני כבד, "אתה אפס חמש שבע... גיל?" הנהנתי, "אני אפס חמש
שש, זוכר ישנו באוהל אחד בסידרה, אני סידרתי לך שמיכות שלא
תצטנן."
  "אלפרד? מהטירונות בבה"ד ארבע," באמת הייתי מופתע, "מה אתה
עושה ברובע הזה, מבקר אצל המודלס?"
  "כן," השיב, ללא היסוס, "באתי לבדוק מה שלום הפועלות שלי,
הן מתות עלי, רק תזכור כאן קוראים לי "פרדי" ואני איש עסקים
מכובד, לא תאמין איזה כבוד עושים כאן לארסים. בוא ניכנס," אמר
ונקש קוד על דלת עם השם: 'סוזי, סטודנטית ומודל '
   -"מהי לומדת?"
  -"סקסולוגיה, היא לא צריכה את הכסף זה רק בשביל הפרויקט."
  זה לקח פחות מחצי דקה, ונערה עטופה בחלוק פתחה את הדלת,
נראתה שמחה לביקור, נשקה לאלפרד על הלחי, והוא לחש לה משהו...
לאחר מכן ניגשה אלי והצמידה לשפתי נשיקה לוהטת ורטובה. ניסיתי
להדוף אותה בעדינות ולאחר שהצלחתי והסדרתי את נשימתי, הושטתי
לה יד ללחיצה ואמרתי: "גיל, פרדי'ס פרינד."
  היא הזמינה אותי לשבת והחלה לעסות את עורפי וכתפי, "אתה
נורא מתוח," אמרה באנגלית מגורמנת. במיומנות של מוזגת ברים
הכינה לנו קוקטיילים של בוקר, כך לפחות היא אמרה. ולאחר מכן
אני לא זוכר הרבה, אלא שהתעוררתי מבוהל ועירום במיטה גדולה.
חיפשתי את בגדי והם נראו מקופלים על הכיסא שליד המיטה, שמעתי
את קולו של אלפרד מהחדר השני, הבטתי על מותני ובטני, לוודא שלא
גנבו ממני בינתיים כליה, לא היו סימנים לכך, נרגעתי, אבל מיד
נזכרתי בכרטיסי האשראי והכסף שהיה לי בכיס, קמתי בשקט בדקתי את
כיסי והכול היה במקומו, התלבשתי במהירות, הבטתי במראה ונראיתי
בסדר, יצאתי לסלון, פרדי ישב ופטפט בשקט עם הסטודנטית
לסקסולוגיה.
"הו, קמת." אמר ברוך, "בוא שב קצת לפני שנמשיך בסיור. "
"אם אתה רוצה, אתה יכול גם להישאר לבלות קצת זמן עם סוזי,"
דברה סוזי על עצמה בגוף שלישי, היא תעשה לך 'גוד-טיים'."
המשיכה. זה היה מפתה, אבל כמו 'פולני טוב' נזכרתי שזה לא מוסרי
להתענג עד כדי כך.
"לא, תודה," השבתי מתוך הרגל, "אני חושב שאמשיך עם פרדי
בסיור."
"האמן לי," אמרה סוזי, "לא תמצא בכל הרובע אחת יותר בריאה,
נקייה, וידענית כמוני."
  האמנתי לה, אבל... הפולניות או אולי הפרנויה לא הרשו לי
להישאר. יצאנו לקור, לגשם, ללחות ולבוץ החלקלק שבחוץ
   "אתה יודע מה?" הציע פרדי, בוא אלי, נוכל לשוחח חופשי."
  הנהנתי, צעדתי ליד פרדי השמן, שהתגלגל תוך כדי נשימה כבדה.
הבנתי שאין לו מספיק אויר כדי לצעוד ולדבר, ולכן שתקתי. גם לא
עלה בדעתי שום דבר חכם להגיד.  בקצה הרובע עמד בית קטן
ומטופח.
  "כאן," אמר בגאווה, "זה הבית וגם המפקדה."
-   "מפקדה?"
  - "כן, אני קורא לזה כך. פה מקבלים הזמנות, ואני מטפל בקבלת
עובדים, יש תמיד היצע העולה על הביקוש."
  כשקרבנו לשער נפתחה דלת הבית ונערה יפה וחטובה, עם צמה
בלונדינית ארוכה משתלשלת מעבר לכתפה הימנית, פתחה לנו את השער.
לבושה הייתה בשמלה פרחונית, וסינר תואם, כאילו יצאה מפרסומת של
מולר, היא נשקה קלות לפרדי, והושיטה לי יד לנשיקה.
"את פולניה?" שאלתי. "יס דארלינג," השיבה במבטא פולני מובהק,
"ועוד קוראים לי אילונה."
  הבית היה מרוהט בסגנון עתיק וכבד, דבר שאני שונא, והשרה עלי
מיד מלנכוליה. מישהו הפעיל מוסיקה רוגעת. שקשה היה להגדיר את
טבעה - תחילה חשבתי שזו מוסיקה סינית, אבל שמתי לב שאינה
פנטטונית - ישבנו פרדי הפיל עצמו לתוך אחת הכורסות, חששתי
שתישבר, אבל היא הייתה חסונה מספיק לשאת את המשקל.  התיישבתי
על הכורסה השנייה שחרקה קלות.
"   אתה יודע איך התחיל כל זה?" שאל רטורית ומיד החל בסיפור:
"אחרי הצבא, אני סיימתי לפניך מסיבות בריאות, עליתי על אוניה,
עבדתי כטבח. כן, אני יודע לבשל, כשהאוניה עצרה בגרמניה ערקתי
ממנה. לא היה לי גרוש, רק טבעת זהב עבה,"
    "הטבעת של אימא שלי?" הפסקתי אותו בחיוך.
    "כן," השיב ללא מבוכה, הכניס יד לכיס והוציא טבעת זהב עבה
ומוכרת, "קח," אמר, "היא שלך עכשיו, אני מאמין שהיא מביאה
מזל."
"    אז הכול התחיל עם הפציעה שלי?" שאלתי באירוניה.
   "לא, "השיב מיד, "ההתחלה כשאני בן שש," ... הוא שקע
במחשבות מנסה לדלות מתוך בליל זיכרונותיו, את אלה החשובים,
שאולי יצדיקו איך ולמה הפך לגנב... או יסבירו איך אלפרד הפך
לפרדי.  
   "בוקרסט... אני מתעורר מבוהל, אני לבד בחדר, 'אימא! בואי,
היה לי חלום רע.' אין תשובה, אני קם מהמיטה, הכול נראה
כרגיל... לא בדיוק, בסלון בלגן, הספרים מפוזרים, ארון כלי הכסף
ריק... היו גנבים! אני צועק, 'אימא!, אבא! אני פורץ בבכי
וצעקות אימים, אימא, אבא!"
  תחילה חייכתי, כמעט ופרצתי בצחוק, לא האמנתי לו, והמבטא
הכבד שלו נשמע כמו חיקוי של רומני. אבל הוא באמת בכה, שם לידי,
ומיד עלו גם הדמעות בעיניי. השתרר שקט ארוך.
 "המשרת שלנו, שמע אותי, ונכנס בצעד בטוח וחוצפני.. 'סדקו
'קראתי מבוהל, 'אין אימא אין אבא הספרים בלגן, סדקו לסדר!'
נתתי לא פקודה כמו שאימא עשתה תמיד, הוא הביט מסביב: 'מסכן
שלי' אמר, 'אימא ואבא קפוט.'
  'לא נכון!' התנפלתי עליו והתחלתי להכות אותו ברגליים... הוא
לקח אותי על הידיים, ואני ממשיך להשתולל, אגרופי הקטנטנים
חוזרים ומכים אותו בחזה. הוא צחק ואמר, 'אם לא תפסיק תקבל מכות
בתחת,' מיד השכיב אותי על ברכיו הוריד לי את המכנסיים
והתחתונים, והכה אותי בכל הכוח, נדהמתי, התחננתי שיפסיק, והוא
הפסיק, אוריד אותי בזהירות על המיטה. 'על ארבע!' פקד עלי ואני
צייתי, הוא הוריד את החגורה שלו והצליף בתחת הערום שלי. בכיתי,
צעקתי התחננתי, אבל הוא הסביר לי את עובדות החיים, הוא האדון
ואני המשרת, יותר נכון העבד  ...ועוד יותר נכון, הזונה שלו."
   פרדי נשטף דמעות וגם אני, לא יכולתי לגרום לעצמי לחבק אותו
באהדה, בשבילי היה עדין אלפרד החלקלק והמגעיל. אילונה נכנסה
לרגע, שאלה אם נרצה לשתות וודקה, יצאה מהחדר וחזרה עם בקבוק
פינלנדיה קפוא ושלוש כוסיות ארוכות וצרות מכוסות כפור. מזגה
לנו ולעצמה, "צירס," אמרה, השקנו כוסות ולגמנו בבת אחת. אילונה
נשארה לשבת, לא הפריע לנו, היא לא הבינה עברית ובוודאי שמעה את
הסיפור.
  "הוא היה אלמן, בלי ילדים והיה מסור מאוד להורי, לאחר מכן
הבנתי שהם הפקידו אותי בידיו, כשלקחו אותם השאירו אותי מאחור,
האמינו שאנצל... טוב... הם לא ידעו שהוא פדופיל. כשהיה מגיע
שיכור הביתה שמחתי, ידעתי שבמהרה יירדם. הייתי חולץ לו את
המגפיים המסריחות, אחר כך מביא ממלא קערת מים, חצי חמים חצי
קרים... לא פעם הוא שפך עלי את הקערה, כי המים היו קרים מדי
לטעמו או חמים מידי לטעמו. רחצתי לו את הרגליים במטלית, גם בין
האצבעות המסריחות שלו - כשאני נזכר יש לי גועל נפש - ואז אמר
בקול מנומנם: 'תוריד אותם!' ואני עשיתי הכול לאט-לאט עד שנרדם
וניצלתי באותו ערב. הכי גרוע היה שלא היה לו כסף למשקה, היה
מגיע רעב, הייתי צריך לתת לו משהו לאכול, ולא היו מה... אז אני
הייתי אשם..." פרדי לא יכול היה יותר להתאפק נשכב על הספה, טמן
את ראשו בכיסוי הקטיפה היקר ויבב כמו ילד קטן. אילונה ליטפה את
ראשו ברחמים...
'מן,' אמרה בקול רועד, 'לייק ליטל ציילד.' ירדה על בירכיה,
חלצה לו שד, הרימה את ראשו וכוונה את פיו לעבר הפטמה הכהה.
תחילה ליקק, אבל אחרי רגע הכניס את הפטמה לפיו, וכיווץ את
שפתיו בתנועות יניקה. הם היו מרוכזים זה בזה באינטימיות טרגית
נפלאה. חשתי לא במקומי, מבלי שירגישו, לבשתי את המעיל ויצאתי
חרש לרחוב הקר והעצוב.