יש מילים
שכלהב הסכין הן חדות,
מבלי משים הן דוקרות,
לב אדם מלבינות ומצלקות.
ישנן מילים אחרות,
אולי מעט ביישניות,
שמעדיפות לשכוח
איך שהן מתגלגלות על הלשון.
ולמרות שיש בהן לא מעט לצון-
שמתחתיו מתחבא לו גם הרבה רצון,
הן יתאלמו וייעלמו
כאילו שמעולם לפרוץ החוצה
לא רצו ולא ציפו.
יש מבטים
שקצת עייפים,
שאוהבים לצבוע בכחול את הים,
את האופק שנדמה ירוק, מרחוק,
מעט לשתוק
רק שלא ישכחו את משקפי השמש
שמסתירים את כל הדמעות שיש להם
בפנים. כי הם אינם מעוניינים לפגוש-
באישון של משקפיים אחרים.
יש ידיים
שמתורגלות לבנות בניינים וגדרות,
חברות גדולות וחשובות,
מתקתקות על מחשבים ומכונות גדולות-
ורק ללטף את הפצע הקטן נרתעות,
כשמתקרבים הן מתרחקות.
מחיבור ידיים כן ואישי הן בורחות,
ומלתקן הן כבר כואבות, חבולות.
הן אינן זוכרות
את אותו המגע - -
הישן ומתרפק,
הכסוף, העדין,
המתפרק,
אותו מגע רך
שמתערבל יחד עם כאב,
ההוא, המתגעגע כל כך, הכמה,
האוהב...
תשע"א |
