הוא נהג לעמוד ליד הגדר.
להשקיף על ירושלים הצחה, מבחין כיצד הבתים הישנים בעלי אבנים
ישנות עומדים ללא נוע חזקים ואיתנים וכיצד האנשים הולכים
ושבים. תמיד נראה עומד ליד הגדר. לא נע ולא זע ממקומו. הייתה
לו נקודה אחת שבה עמד, נקודה שלו שאף אחד לא התקרב אליה, נקודה
קרובה אך רחוקה, נזהרת במיקומה שלא לפלוש אל תוך העולם שבחוץ,
העולם האחר.
כמעט ובן 51 היה, ועדיין עומד לו ליד הגדר.

בכל יום שישי היה מבחין בהם מרחוק, היא- לבושה במעיל פרווה,
חובשת כובע קש עטוף בסרט וורוד שכמו קישוט היה לראשה. בידה
האחת החזיקה סיר גדול המכיל תבשיל חם שריחו הגיע עד לקצה הגדר,
למקום בו עמד ובישר על בואם. הוא - לבוש בחליפה מהודרת, מחזיק
בידו האחת מקל הליכה ובידו השנייה מקטרת שאינה דולקת.
הפגישה איתם הייתה הרגע היחיד בו חש את הקרבה לעולם האחר, חש
קרבה לאנשים רגילים שאהבו אותו אהבת אמת.
הם הגיעו בזמן.
תמיד.
כמו שעון.
בשעה שש, ערב יום שישי.

יום אחד הפסיקו לבוא.
הוא עמד ליד הגדר. חיכה להם והם לא באו.
הוא לא וויתר. נשאר לעמוד שם, לא נע ולא זע ממקומו, נאחז
בתחושת התקווה שתיכף יריח את התבשיל החם של אמו. אך הריח של
ירושלים הקרה בערב יום שישי הקפיא אותו.
מה עלה בגורלם? האם הפסיקו לאהוב אותו? חשב לעצמו. האם עייפו
בגילם המופלג, מלנסוע את הנסיעה הארוכה הזאת מהמרכז עד
לירושלים הצחה, לעלות ברגל את העלייה הגדולה שמובילה לבית שלו.
לעולם שלו. אולי פשוט חלו היום. ובשישי הבא יבואו, כך קיווה.
אבל הם לא באו.

כמה ימים עמד שם וביום האחרון חגג יום הולדת 51.
אישה אחת, בת 40 לערך שיער לעצמו, קרבה אליו. היא לבשה חלוק
לבן, לצווארה היה כרוך גומי שבקצהו האחד היה מעין כלי מתכת
עגול. הוא זיהה את הכלי הזה, לרוב הצמידו אותו לחזה החשוף והקר
שלו. הוא סלד ממגע הכלי על גופו, מכל מגע של כלי או אדם היה
נרתע ומתפרע. האישה בעלת החלוק הלבן מתקרבת עוד ועוד, מאחוריה
מגיעים חבורה של אנשים שחלוקים לבנים גם להם והוא ידע, שזה
הזמן,
הזמן לעזוב את הגדר.

האישה הניחה את ידה הקרה עליו. נזהרת במגעה שלא להפחיד אותו.
אך הוא פחד. נרתע. קפץ ממקומו והתחיל לזוז בפראות מצד לצד
מרביץ לאישה ונוהם עליה נהימות גסות. הוא רצה פשוט לומר - אל
תזיזו אותי מפה. זה המקום שלי ולא שלכם - תזוזו מפה. אני פה כי
אני מחכה. הם יבואו. אני מחכה.
אבל הם לא באו. אף אחד לא בא.
והוא נשאר לעמוד שם, קופא.

יותר מעשרים שנה עברו ועתה שוב, בירושלים הצחה בבית קברות אחד
עומדים להם אב ובנו.
"אבא, לא טוב לי פה, לא אוהב את המקום הזה. אני מרגיש שקר לי
ולא נעים."  אמר הבן והתחיל להניע את ידיו מעלה ומטה שוב ושוב
באופן מוזר שאופייני רק לו.
"אנחנו בבית קברות בני". אומר האב , "לכן אתה מרגיש כך.
ובירושלים תמיד מרגיש קצת קר בזמנים האלו."
כך המשיך לספר לבנו שגם הוא קצת מעולם אחר, על זהותו של אדם
זה. הדוד שלו שלא הכיר ורק עתה נודע לו על קיומו, אדם שנשכח
בחייו. אדם, שנהג לעמוד ליד גדר, לא נע ולא זע ממקומו, תמיד
עמד וחיכה. וכשלא היה עוד מי שבא קפא הוא במקומו.

אבא ובן, עומדים ואומרים קדיש, על איש אחד, מעולם אחר, שנהג
לעמוד ליד גדר וכעת הוא טמון בקבר שעליו נחרט: "נשכחת בחייך,
לא תשכח במותך".









מוקדש לזכרו של גדעון קראוזה
23.06.1929 - 04.06.1980