זה יכול להיות מרשים. המים הזורמים נסגרים, היא מתעכבת
באמבטיה, יוצאת לבושה קל בנעלי פלסטיק עם מגבת עוטפת את ראשה.
זה מצחיק. היא נראית כמו נסיכה כושית. "מה לעזאזל את עושה עם
מגבת על הראש?!" - "אני מייבשת את השיער!" - זה סיפורי סבתא,
את רוצה לגרות אותי!" - "אני לא רוצה לגרות אותך! מה יש לי
לגרות אותך! אפשר לחשוב שאני רוצה אותך בכלל...!" - "בטח שאת
רוצה אותי, את מתה עליי, נשיקות, מוואאה, מוואה..." - "לך
לעזאזל, קניבל." - "למה קניבל?" - "ראיתי אותך אוכל ציפור." -
"ציפור? זה היה קציצות עוף!" - "ציפור! אתה אכלת ציפור!" -
"איכסה, מגעילה..." - "אתה זה שאכלת את הציפור..."

כן. ככה זה נמשך כל הלילה. השכנים מתגמדים. הטילים בורחים.
אנחנו מתווכחים. ובחוץ שורקת רוח קרה, רומזת לנו בשפה עדינה
שכבר לא קיץ, ותוהה - מדוע יש לנו אנחנו דם חם? "כי אתה
מרוקאי!" "גם את מרוקאית!" "אבל המרוקאיות רגועות!" "את רגועה
כמו סיר על גחלים!" "תסתום ת'ג'ורה שלך, או שאני אסתום לך
אותה!" "לכי תדברי לפסיכולוג שלך, רק הוא יבין!" "שפל! איך אתה
מעז לנצל את הבעיות הנפשיות שלי בשביל להעליב אותי?!" "כי את
קרייזי אין דה הד!" "ואתה אוכל ציפורים!" "זה עוף!" "עוף זה
ציפור!"

וככה זה נמשך כמו נשיקה ארוכה אל תוך הלילה, בין יקיצה לערות,
בין חיבה לעקיצה... והיקום זורם בקצב משלו, נינוח, כתקתוקו של
שעון, וטיפה אחת משמינה במקלחת, מתמלאת, ונושרת לתחתית האמבט,
משמיעה פלופ מרגיע... "למה לא סגרת את המים?!" "תפסיק לזיין לי
בשכל!"