זה מתקבל בקלות, ללא ידיעת הנוגעים בדבר. הם יכולים לדבר כל
היום וכל הלילה, אבל זה לא ייגע בהם, זה לא יטלטל. כי אין להם
מושג, הם שכחו רגש. חדוות הנעורים והתרוממות הרוח שהיא מביאה
איתה, חלפה מהם. לכן הם יושבים וקוראים עיתונים, ומזיינים
ת'מוח על פוליטיקה ולא על אהבה וזיונים.

אבל טוב לנו, הם אומרים, מה אתה מתערב? בחרת להישאר תינוק,
תלוי באבא (ואימא?) וכמעט חסר אחריות מעשית ודעה פוליטית או
חברתית שאפשר לנגוס בשיניים. ....... אבל אני מסומם טבעי, ושום
אחיזה במציאות אין לי, וזו בעצם השפיות היחידה והפיכחון
האמיתי, כשהכול משתנה כל הזמן גם באדם עצמו וגם בסביבתו, אז
איך אפשר לטעון שמשהו יציב וקבוע? איך אפשר לטעון, כשבאמת כל
דבר יכול לקרות כל רגע, רק לחשוב על משהו - והוא יכול לקרות.
לא מכיר מחר, ועבר נראה כמו חלום. מה שיש לי זה כאן ועכשיו
מבחינת הזמן. מה גם שהזמן נטען כגמיש וגם העולם הפיזי.
וגמיש גם אני ומוחי. ליקוי פיזי או מצברוח שמשתנה בשניות בלי
לדעת למה. אז איך אפשר לעשות תוכניות "מעשיות" בעולם כזה, ואיך
מעשיות אפשרית בכלל. אולי יש כאלה שמרגישים יציבות והמעשיות
מובנת בשבילם, אבל לא בשבילי, לא בשבילי ולא בשביל עוד הרבה
מאוד אנשים. אז למה הם צודקים ואנחנו לא? למה אנחנו טועים
ומופרעים, ולקויי מחשבה? הרי קיבלו הרבה את השונה, מבחינות
רבות, למה לא את אלה שלא יכולים להגדיר או לדמיין משהו שמכיל
את המילים "יציבות" ו"מעשיות"?
אם אני אלך למכולת לקנות מה שאני רוצה, רוב הסיכויים שזה מה
שיקרה. אבל יכול להיות שלא. יכול להיות שזו תהיה הפעם האחרונה
שאראה את ביתי. יכול להיות שזו תהיה היציאה האחרונה שלי אי-פעם
למקום כלשהו באופן הרגיל, כי אני עלול לחזור אחר, פיזית, רגשית
או נפשית. אולי יגידו לי משהו. אולי אכיר מישהי. אולי אתערב
במאורע כלשהו. אולי היציאה התמימה הזו למכולת בשעות הערב -
תשנה את כל חיי עד כה, ותהפוך אותם על פיהם.