אני לא יודע ואין לי מושג. הלכתי למכולת פעמיים, שתי מכולות
שונות. אני שונא לצאת מהבית. כמעט חשבתי להפסיק לעשן רק בשביל
לא ללכת למכולת, לקנות סיגריות. המכולת הקרובה והחביבה עליי לא
מוכרת סיגריות בכרטיס אשראי, אז הלכתי למכולת הרחוקה, ושמה לא
אוהבים אותי, לא יודע למה. הם מתייחסים אליי בכבוד מינימאלי,
אבל אני מרגיש, לא אוהבים אותי. וזה אישי לגמרי, לא יודע למה.
הלכתי לשם והמוכר המבוגר ממני סחב לפניי שלוש לקוחות עם הרבה
דברים, כשאני רציתי רק סיגריות. כשלא הייתה לו ברירה, ורק אני
נשארתי, הוא הלך רגע לשטוף ידיים. כבר שמתי לב שיש לו הרגל כזה
לשטוף ידיים לפעמים. וכשהוא חזר הוא חיפש אם יש לקוח אחר,
ומשלא מצא פנה אליי בחדווה כאילו הוא חיכה למכור רק לי. הוא
שיחק במילים, הוא אוהב לשחק במילים, כבר שמתי לב. שילמתי
בכרטיס אשראי ועפתי משם. מישהי יפה מאוד הביטה עליי בעניין
כשעברתי בדרך לבית. היא הייתה קצת רחוקה, ואני לא רואה ממש-ממש
טוב, אבל היא הייתה יפה מאוד, ונראתה כאילו היא על שפת הים, לא
מאופרת, שיער פזור, שלווה, ובנעלי בית / סנדלים כאלה. החזרתי
אליה קצת מבט רק כי הביטה בי. אני לא ממש נעול איך נראה הפרצוף
שלה, אבל היא עשתה רושם טוב. אני לא רואה כ"כ מרחוק. כשהגעתי
הביתה הרגשתי מסריח, והתקלחתי. הייתי קצת במחשב, והלכתי אחרי
איזה שעתיים למכולת הקרובה לקנות שתייה באשראי. שכחתי לקנות
לחם. הפעם מתוך נימוס נתתי שיעקפו אותי קצת בתור, כי היה להם
פריט אחד או שתיים. אישה שמנה חסרת ביטחון, אבל אמיצה, עם מבטא
אמריקאי, זיינה למוכר הטוב את השכל. הוא לא התעצבן. הוא אף פעם
לא מתעצבן, מקסימום שואל בתקיפות "מה אתה רוצה?!" וזהו. אתיופי
קנה משהו שלא הבנתי, כשזו עם המבטא קנתה משהו דומה - הבנתי שהם
קנו טבק לגלגול. פעם ראשונה אני רואה מוכרים כזה במכולות.
חשבתי על זה כשהגעתי הביתה, אבל הגעתי למסקנה שאין לי סבלנות
לגלגל, וגם אני אעשה את זה גרוע, ואין פילטר, אז לא. למרות שזה
בטח זול יותר. המוכר שאל לשלומי. חזרתי הביתה ושוב התקלחתי,
מסריח בחוץ. עכשיו אני כותב את זה תוך כדי שיד אחת מתחת
לתחתונים, והשנייה מקישה ומשחקת בין לבין בביצים. אני מאוד
אוהב לכתוב, הרבה זמן לא כתבתי בכזו נינוחות יחסית לתקופה
האחרונה. המאוורר לפנים, הסיגריות בהישג יד, שתיתי שני אקסל,
יש מלא סיגריות, שתייה וקפה. הכול בסדר. עם לחם אני אסתדר.