אני חכם מדי לבבונים האלה, בטח שאני לא שם לב. כי התחת שלי
נוגע ברצפה והראש שלי בין הרגליים שלהם. אבל כמו שכבר כתבתי,
אני לא מתעסק בעיניי מוות ורצח. ברור שאני יכול לעשות להם
דברים שאח"כ הם יצטרכו הרבה מאוד השתלות איברים, אבל זה לא
אני, אני לא עושה דברים כאלה, אני אוהב אנשים, והם אוהבים
אותי. הנה היום באה אליי השכנה. פעם היא הייתה יפיפייה, אבל
כבר הספיקה להזקין נורא והפנים שלה לא מגוהצים. אז היא דפקה
בזעם על הדלת, כדי שאני אפחד. כי היא כזאת רוצה שיפחדו ממנה.
לקח לי זמן לפתוח, כי הייתי עם תחתונים, ושמתי עליי מכנסיים,
אבל לא חולצה. לא היה זמן. ככה שפתחתי היא הייתה מאוד מסונוורת
מהגוף היפה והשחום שלי והקעקוע המגניב. אבל היא אמרה כאילו
בזעם שאני עושה רעש כשאני כל הזמן הולך בבית, ולמה בן-אדם לא
יכול להישאר במקום, אה? זה צריך לשאול את הקב"ה, חשבתי. אבל
באמת אם הייתי הולך עם נעלי הבית מגומי העבות במקום יחף, לא
היה לה רעש. ידעתי שזה כי הלכתי יחף, אבל בכלל לא חשבתי שהיא
עוד גרה מתחת לבלטות שלי למה לא ראיתי אותה הרבה מאוד מלאן
זמן. אז אמרתי לה שהיא מתוקה כזאת כשהיא עצבנית, ושהיא צודקת,
ואני מבקש סליחה. העיניים האש השחורה התחלפו בקרמל, והיא נתנה
לי נשיקה בלחי והלכה. ככה אני אוהב, כי באמת אין מה לשנוא
אותי, אני רק לא מובן לפעמים. השחלתי את כפות רגליי היחפות
לנעליי הבית ונדדתי בחדרים כמו על ביצים, מהטראומה. אבל ידעתי
שאין מה ללכת ככה כשאני בנעלי בית האלה, אז זה עבר לי מהר.
אפילו שתיתי מיץ רימונים, באמת. וככה אני מטלפן לאבא, ואומר לו
- אבא, למה לא תבוא תראה אותי קצת, נפצח גרעינים, יהיה כיף.
והוא אמר - עכשיו אני יוצא ובא, אני בדרך. הוא היה מוכן לצאת
הרבה קודם, אבל הוא חשב שאני יישן ולא כדאי לו להיות איתי יישן
כשאין לו עם מי לדבר. אבל הוא נוכח לדעת שאני ער ואפילו ערני,
ואמר - מיד-מיד אני בא. אז הוא בדרך.

אני אוהב כשדברים מסתדרים ככה, כי זה מה שצריך, אם מסבירים
לאנשים, לבסוף הם מבינים. לא צריך ישר לשלוף סכין ולשים לי
אותו בלב. לא חבל על הזמן שיבלו בבית-סוהר? חאראם.

איזה כיסא נמוך היה לי ואיך הוא עכשיו גבוה. אבל הגלידה שלי
כבר לא טובה.

- אני לוקח את עצמי מהסלון למרפסת, ומשם לסלון, ומשם למטבח,
ומשם לחדר השינה של אבא - שם נמצא המחשב הזה, ומשם חזרה לסלון,
ומשם למרפסת, ושוב לסלון, ולמטבח.
- מישהי, ראיתי באיזה בלוג, מתהדרת בתמונות התכשיטים החדשים
שלה. אני לא הייתי מנקר עיניים לאנשים שאין להם מה לאכול,
ותכשיט כזה יכול להאכיל את המשפחה שלהם כולה לחודש.
- אני שומע מייקל ג'קסון, לפעמים, כי הוא מלא אהבה, אבל גם אדם
טרגי, רדוף פראנויות. שלמה ארצי ניסה תמיד להישאר "בן-אדם"
במלוא מובן המילה, למרות שגם לאנשים שהם לא אמנים ולא מפורסמים
זה קשה, ולאמנים מפורסמים פי כמה וכמה. אני חושב ששלמה ארצי
הצליח לא רע, לפחות מהמרחק שאני רואה. אבל מייקל ג'קסון לא
הצליח, וככל שהוא התבגר - הוא הפך פחות אדם גם במראהו וגם
בתוכו. אחותי אהבה את השירים שלו, את המוזיקה שלו. היא הייתה
גרה ולומדת באותו כפר נוער בו אני הייתי, ואצלה בחדר תמיד
בטייפ הייתה קסטה של מייקל ג'קסון. אם זה מותחן, או רע, או
מסוכן. את שאר החומר שלו הוא הוציא יותר מאוחר. היא גם הייתה
בהופעה שלו בארץ, בת"א. פעמיים. כל הפעמיים שהוא הופיע. באחד
ההופעות, הראשונה, אני הייתי גם. לא נהניתי במיוחד. פעם היא
וחברה שלה עשו חרם על מישהי אצלם בחדר שגם ככה רבו איתה כל
הזמן, כי היא גזרה את הסליל בקסטה של אחותי, בקסטה שהיא אהבה
מאוד. זה הייתי אני שגזרתי, אחרי שרבנו קצת. לא תמיד הייתי
חכם.
- פעם מזמן, מישהי צילמה את עצמה עם תכשיט חדש. כתבתי בדרך-אגב
שהתכשיט היה יכול להאכיל את המשפחה שלי לחודשיים, או משהו כזה.
לא חשבתי על זה יותר מדי, אבל אח"כ גיליתי שזה גרם לה להשתגע
קצת, ולהרגיש תיעוב עצמי ורגשי-אשם. הלב שלה, כנראה, היה רחב
יותר מרמת הנתינה שלה, או משהו.
- מתחשק לי לטייל בשלווה בגשם, גשם קטן של טיפות, בשעות הערב.
אבל עכשיו לא ערב, לא יורד גשם ואין בי שלווה.

- ניגשתי היום לקופה במכולת. היו לי קצת-הרבה מצרכים, בעיקר כי
יום חמישי. השקיות היו קלות מאוד כי לא קניתי שתייה, אבל המחיר
היה כבד. 280 ש"ח. לא קניתי סיגריות. היו שם 3 מנות אורז מוכן
מסוג המנות החמות, 4 שקיות של מרק עגבניות שמוזגים רק מים
רותחים, שקית שניצלים קפואים מוכנים, 2 שקיות קציצות מוכנות
קפואות, 10 פיתות, 2 חומוס קטן מתובלן של אחלה, 1 סחוג
קטנצ'יק, שקית של 6 לחמניות, חבילת נקניקיות, וקטשופ של אוסם.
אם לא שכחתי משהו, ולא נראה לי ששכחתי, המחיר של המוצרים האלה
היה 280 ש"ח. אלף חלקי 4 פלוס 30. המוצרים הכמעט מוכנים שעושים
אוכל חם במהירות - יקרים, אבל זה לא מצדיק את המחיר. פשוט נמאס
לאכול סנדוויצ'ים. ואח"כ התחרטתי שלא קניתי גם כמה משקאות
אנרגיה, מלווח, ודגים קפואים מוכנים בחימום בלבד. זה היה מקפיץ
לי ת'מחיר ל-350 ש"ח בשקט, אבל כשבן-אדם צריך להרגיש כמו
בן-אדם, הוא צריך.

- יש לי איזה דיסק נחמד שעד לפני איזה שעה חששתי ממנו קצת.
קניתי אותו אולי לפני 5 שנים, או קצת פחות, ותמיד חששתי, עד
לפני שעה. כתוב עליו באנגלית "וודו לאנד", והוא מוזיקה של
וודו, אבל אלקטרונית. קצת דומה להאוס, יותר לטרנס. מן טרנס
אתני. המוזיקאים שבתמונה על הדיסק הם חבורה של שחורים ושחורים
למחצה, אבל לא זה מה שהפחיד, אלא המילה וודו. מה זה וודו בעצם?
לפי הסרטים שראיתי, כשעוד הייתי מספיק נאיבי לראות סרטים, זה
סוג של כישוף. לכן חששתי שהמוזיקה תפיל עליי איזה כישוף שלילי,
מי יודע מה הם ממלמלים בשפה העתיקה שלהם. אבל לפני קצת יותר
משעה הצצתי בחוברת הקטנה המצורפת לדיסק, את הדיסק יצר ישראלי
שקיבץ סביבו את המוזיקאים. הוא מודה לסבתו, שיש לה שם עברי,
וחותם בשמו, שגם הוא שם עברי. יותר מזה היה לי קשה להבין, כי
זה היה באנגלית, וזה אני לא יודע.

- וגם נקניק פרוס.

- אני יושב בבגד ים על חוף הים תחת סככת עץ ושותה מיץ קוקוס קר
מתוך כוס קלקר כשאני מוזג שוב ושוב מתוך קנקן הפלסטיק המלא גם
קוביות קרח. לפנות ערב וחם. כרגע שיחקתי כמה משחקים של שש-בש
עם מישהו סבבה שנתקלתי בו והתחברנו קצת. לשנינו יש שיער מלא
מדי ופרוע, קצת זיפים, וכרס. גם השיניים של שנינו לא טובות
כ"כ. שנינו משתעממים ונהנים מהשעמום, כי זה עדיף על בעיות. אז
מין מצא את מינו, ושיחקנו שש-בש. רמת המיומנות שלנו במשחק היא
שווה פחות או יותר, וכך גם הניצחונות, למרות שסגנון המשחק שלנו
שונה. אף-אחד מאיתנו לא הצליח לבצע מארס על השני.

- אני יושב בבגדים ארוכים של בית במרפסת ונהנה מהרוח הקרירה
אחרי יום חם במיוחד. לפעמים מישהו שולח לי ס.מ.ס ואני שולח לו.
ככה בקצב אטי, בסבבה. לידי יש קרטון מיץ תפוזים קר, ואני שותה
למרות שאני לא ממש צמא, זה טעים. ברחוב למטה יש תנועה עצלה וגם
אני עצל. הרדיו מתוך הדירה מנגן שירים נעימים ועליזים ואני
מצית סיגריה קלה ומעיין בספר, קורא לאט מאוד.

- אני שוכב במיטה בלילה קר מאוד ומאזין לרדיו. השירים עצובים
ונעימים. בחוץ נושבות רוחות, ולעיתים יש מטחי גשם. אני קצת
שיכור, טיפה, כי שתיתי קצת ערק, אבל התחושה נעימה, המחשבות
נעות צלול. אני חושב כמה טוב להירדם עכשיו, ואני חושב שעוד מעט
אירדם.

כשלא היה כבר מה לעשות, כשמתנו משעמום, המתקנו שם איזה סוד,
שני זרוקים מול כל היקום... לפעמים כל אחד ביקש - תני סיגריה,
תיתן לי אש, התמסטלנו מרגשות, זיכרון זה דבר ורוד.

אבל לי היה מה לעשות. הייתי צריכה לשטוף את כל הבית, לאסוף את
הזבל ולזרוק לפח בחוץ, לשטוף את הכלים ולקרצף את השירותים
והאמבטיה. אין רגע של מנוחה פה. כשחשבתי שכבר עשיתי את הכול,
הוא חזר מהעבודה ורצה שהכין לו אוכל, כלומר ארוחה. אז הכנתי
תפו"א צלויים ועוף בתנור, והלכתי למכולת לקנות מצרכים, כולל
לחם וסלטים ומיני חמוצים וחריף, שיהיה לו טעים. הוא אכל.
וכשחשבתי שזהו זה, לאאא, הוא התקלח ורצה סקס. הייתי כבר סחוטה
מעייפות ונתתי לו לחדור כשאני רק חושבת מתי זה ייגמר, וכדי
שיגמור זייפתי אורגזמות. ואז הוא סוף-סוף הלך לישון... זהו?
לאאאא. התינוק התעורר בלול שלו ורצה לינוק, הנקתי אותו והשכבתי
אותו לישון, ואז בום, הילדה היותר גדולה התעוררה ואמרה שהיא
צמאה, ואז ביקשה שאעשה לה צמות. וכשהיא נרדמה הבן הנוסף התעורר
מסיוט ולא רצה לחזור לישון גם כשנתתי לו לשתות מתוק והדלקתי לו
את האור. אז סיפרתי לו סיפור יפה ושמח. ואז נכנסתי למיטה
להירדם סוף-סוף, ובום, השעון המעורר מצלצל - צריך ללכת
לעבודה.

אתה חייב את זה לעצמך, אתה חייב למשפחה, אתה חייב לדעת מה
איתך, אז שלוש-ארבע ולעבודה...