אז אני הולך למכולת, מה יש לעשות. צריך לקנות זה וזה וזה. אני
הולך למכולת, ואני רואה אנשים חוזרים מהמכולת מחייכים. אני לא
בטוח שהם באמת באו מהמכולת, אולי רק מהכיוון, אבל הם מחייכים.
אני מעדיף לחשוב שהם באו מהמכולת. למה הם מחייכים? אני נכנס
למכולת, אני מחבב את המוכר והוא אותי, לא ראיתי אותו שבוע, הוא
לא פותח את המכולת בפסח. השעה בערך 8 בערב במוצאי החג, והוא
פתח בשביל לארגן את הסחורה, אבל גם מוכר תוך כדי. ואני אומר לו
- למה כולם יוצאים מהמכולת שלך מחייכים? הוא לא קולט מיד, מה?
הוא שואל. אני אומר לו שוב, אני רואה אנשים חוזרים מהמכולת שלך
מחייכים, למה הם מחייכים, יש פה מסיבה או משהו? הוא אומר לי
בחיוך כמובן - למה שהם לא יחייכו? למה באמת? אני עונה. ואני
מתחיל בקניות, זה הולך להיות ככה - קולה, כי יש בזה הרבה סוכר,
וסוכר זה ממסטל, וזה טוב. ערק, כי צריך לחשוב על מצבים שאני
אזדקק לו, למרות שאני בקושי שותה, ממש בקושי שותה. הרבה מיץ
עגבניות, כי זה הולך טוב עם ערק, וגם בלי. עוד מיצים טבעיים.
12 בלו שזה כמו רד-בול, אבל אין לו רד-בול וזה בטח גם ככה יותר
יקר. יש לו XL. קיסמי אוזניים כי צריך להוציא את כל הג'יפה
מהראש, כלומר מהאוזניים. גם מעץ לאבא, וגם מפלסטיק לי. מה עוד,
מה עוד? וופלים, אבא אוהב וופלים. ישר ראיתי את הוופלים, חשבתי
עליו. קניתי לאבא וופלים. גם לימון וגם שוקולד כי לא ידעתי מה
ירצה. הוא די אוהב את שניהם. קפה נמס מקוריאה, צ'סטר צ'ויס, כי
זה קפה טוב, גם קצת ממסטל. בכלל קניתי הרבה חומרים ממסטלים
חוקיים. לא קניתי סיגריות כי ניסיתי לשלם באשראי, הוא לא מוכר
סיגריות באשראי.

ילד נכנס - יש לך סיגריות? (כאילו, דה?)
מוכר - יש לי סיגריות, אבל לא לילדים.
ילד שנכנס - אני עוד יומיים בן 18.
מוכר - אפילו דקה לפני לא.
אני - מה אתה מעשן בכלל?
ילד - מרלבורו לייט.
אני - תחכה לי בחוץ.

אני בדלפק, הוא עושה לי חשבון, ולא מצליח להעביר את כרטיס
האשראי. אני אומר לו מה. הוא אומר תעבור אצלי מחר, אעביר את
הסכום. אחלה. אני משלם בכסף קטן עבור חפיסת סיגריות מרלבורו
לייט. אני יוצא, אני לא רואה את הילד. אני מתכוון ללכת, פתאום
הוא צץ לי מתחת לאדמה - מה קורה? - יש לי סיגריות בשבילך, זה
עלה לי ככה וככה, תביא את הסכום, תקבל את החפיסה. הוא מסכים.
אני לא לוקח ממנו יותר ממה ששילמתי. אם הוא לא היה רוצה, הייתי
מעשן את הסיגריות בעצמי. הוא אומר אתה זקן אחלה. אני אומר לו
שגם אני הייתי פעם צעיר. הוא מחייך.

אני הולך הביתה שלי ומרוקן שני בלו אחרי שציננתי אותן בפריז.
אני מתאר לאבא חלומות באספמיה, זה שטויות, אבל הוא אוהב את זה.
אני לוקח קלונקס ונרגע. אני כותב פה. הראש לא שקט, אבל יותר
טוב. אני צריך מישהי לידי.

מתעורר לבוקר של משאלות. משאלות חייבות להתגשם. אצלי יורד
הגשם, רק אצלי. מאוד קר כאן. לא רחוק מתחוללת מלחמה, תמיד יש
מלחמה באיזה מקום. לא רחוק מישהו רעב, מישהי בוכה מצער. לא
רחוק מישהו מת עכשיו.

בוקר טוב, אומר הקריין בחדשות, הכול יופי טופי. העולם נראה
ורוד מתמיד. מתקתק כל-כך טוב שאנשים בוכים מאושר. הם מסתובבים
עם חיוך ענוו על שפתיהם וסופגים ומברכים את הבריאה. הם אוהבים
את כולם, וכולם אוהבים אותם, כי ככה זה באחרית הימים.

באמת אין חדשות רעות, גם אומרים את זה בכל אמצעי התקשורת. רק
שפע וברכה וחסד יש על כולם. נדמה שאלוהים סוף-סוף בירך באמת את
עולמו. מלאכים יורדים ועולים במהירות כמו צנחנים על חבלים
ממסוקים. מעננים. כל פרח ודרדר שר שיר נפלא, אפשר להריח את
האהבה באוויר. יש לה ריח של גשם בקיץ.

מאוד קר לי ואני במעיל כבד. ואין לי יותר לאן ללכת ויותר מה
לעשות, כי הכול כבר נעשה, וכל המקומות בי. אני פותח את החלון
הגדול שמעל המחשב לשמש נעימה, לריח של פרחים, למראה עננים
ורודים. אני יכול לשמוע את רחש השמחה והפליאה בקולם של האנשים.
אכן הגיעו ימות משיח? כי אם כן, זה נפלא. ולא פרשו לרגלינו
מרבד רק כדי למשוך אותו מתחת רגלינו? בבתי-הכנסת עולות התפילות
מעלה מעלה כמו עלי כותרת של פרחים אדומים ורודים כתומים
סגולים. אלה הם תפילות הודיה, אך ורק תפילות הודיה, כי אין על
מה להלין. זרועות של חסד ואהבה מלטפים ברכות כל לב שכאב, וכל
כאב נמחה. הזועמים אינם זועמים יותר והמתייסרים אינם מתייסרים.
אני קוטף פרי מהעץ שמשתוחח מחוץ לחלוני ומגיש לי את פריו
בענווה ונדיבות. אני מפלח אותו ואוכל, טועם, והטעם עשיר יותר
מ-כל מה שידעתי בחיי.

אהבה ואושר לא נקנים בכסף, וזו דרכם של מוגי-הלב להתלונן על
עולם מלוכלך כשחצרם מטונפת.

אני מדליק סיגריה ומביט בצמחי הפרא הצומחים ללא הפרעה בחצרי.

אני לוקח מעדר ומתחיל לנכש אותם. בבוא הזמן אשתול בחצר זרעים
של חסד, אהבה, שמחה ותקווה. ויהיה לי טוב.