[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מומי מרקס
/
משקפיים שחורים

אבא עובד מאוד קשה במכרות הפחם. הוא חוזר מהעבודה בחצות,
מתקלח, אוכל, יישן וקם ב-6 בבוקר להגיע לעבודה ב-8. הדרך
לעבודה גם היא קשה. היא על כרכרה קטנה שהוא נוהג בה עם סוסה
זקנה שמתחננת למות, אבל אנחנו לא יכולים לוותר עליה, ואין לנו
כסף לקנות סוסה או סוס אחר.

אבא כל הזמן משתעל, כי האבק של הפחם נכנס לו לריאות וסותם
אותן. כמוכה גורל חייבו את אבא שלי בצו של בית-משפט לעשן לפחות
2 קופסאות סיגריות ליום. את הסיגריות עליו לקנות מכספו, והם
עולים (2 קופסאות) מחיר של שעתיים עבודה. אבל אין לו ברירה, כי
אם לא ייעשן יכניסו אותו לכלא. אבא דווקא לא פוחד להיות בכלא,
אבל הוא צריך לעבוד לפרנס את המשפחה.

אימא שלי שותה רעל כל יום, גם כן בצו בית-משפט. זה כי הראש שלה
לא כ"כ טוב. אז כדי שתהיה אפאטית לגמרי ולא תצרח ותריב עם
אנשים, חייבו אותה לשתות רעל. המצב עכשיו בעקבות שתיית הרעל
מוצא חן יותר בעיניי הרשויות - היא מסתכלת כל היום על הקירות,
ובשאר הזמן ישנה. היא לא מדברת, ועושה כל מה שאומרים לה. היא
גם מקבלת ומפנימה כל מה שאומרים לה, אז הם אומרים לה הרבה -
שהיא משוגעת, שהיא פגומה, שהחיים שלה לא שווים כלום, שהיא
מעמסה על החברה, שמגיע לה שיבוזו לה. היא מפנימה את זה בגלל
הרעל, וזה מה שהיא חושבת על עצמה. בלילות מתוך שינה היא מתחננת
למלאך המוות שיבוא ויגאל אותה מייסוריה, אבל הוא לא בא. אולי
הוא עסוק. בעצם בטוח הוא עסוק, מלאך המוות תמיד עסוק.

לכולם יש חשמל בבתים, עם מוזיקה, טלוויזיה של מאה ערוצים, מים
חמים, נורות חשמל, מכונות כביסה, תנורים ומקררים. לנו אין חשמל
בבית ולא גז, גם זה בצו בית-משפט. הסיבה לצו הזה היא שאנחנו
מוכי-גורל, ולכן אסור שיהיה לנו חשמל וגז. אנחנו מתקלחים במים
קרים ומכבסים את הכביסה בגיגית. אין לנו מקרר ותנור, אז אנחנו
אוכלים לחם עם בצל.

אבא אומר שאם הוא היה קפיטליסט אז המצב היה שונה. הוא היה יכול
למצוא אנשים שיעבדו בשבילו, לתת להם מעט כסף, ואת רוב הכסף
לקחת לכיס. הוא אמר שאם הוא היה קפיטליסט היה לו כ"כ הרבה כסף,
עד שהוא היה מאבד את דעתו, וקונה ציור בעשרים מיליון שקל.

הצרה של אבא שהוא לא קפיטליסט, הוא סוציאל-דמוקרטי, ופעם אנשים
סוציאל-דמוקרטים חיו בכבוד. אבל המדינה הפסיקה להיות
סוציאל-דמוקרטית, והפכה לקפיטליסטית, ולכן הוא הפך לעבד.

אבא אמר שפעם מזמן, כשהמדינה הייתה סוציאל-דמוקרטית, היה לו
מספיק אוכל לאכול כך שהוא אף-פעם לא היה רעב. עכשיו הוא רעב
תמיד. הוא גם אמר שפעם הייתה לו טלוויזיה, והוא היה הולך
להצגות ומופעים, וסרטים בבתי-קולנוע, ואפילו שקל ברצינות לקנות
מכונית.

הרופאים בדקו את אימא, ואמרו בסיפוק שלא נשאר לה הרבה זמן
לחיות, ולכן הכינו לה חלקה באיזו פינה בבית-עלמין, שם קבורים
כל מי שלא יכול לממן לעצמו מקום טוב. הם אפילו ציינו בנדיבות
שהם (המדינה) תספק את המצבה. אם שאלו את אימא באיזה צבע היא
רוצה את המצבה שלה. היא אמרה שהיא רוצה אותה ורודה, עם ציורים
אדומים של דובונים עם בלונים צבעוניים. הם צחקו ואמרו שהם יתנו
לה מצבה לבנה שטוחה כמו לכל מי שהם נותנים בחינם.

אימא תמיד התלוננה בקיץ על החום, אז אמרו לה שבתוך האדמה תמיד
קריר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
במה חדשה זה כבר
סיפור אחר לגמרי


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/5/14 22:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מומי מרקס

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה