ישבתי במושב האחורי.
באוטו של אבא שלי.
מזמן כבר אני לא נכנס בנוח.
אבא שלי צריך לפנות לי מקום לרגליים, ואני בולט כמו צל מעליו.
זה לא מפריע לו כל עוד הוא הנהג.

פעם הסעתי אותו הוא ישב מאחורי.

חשבתי שהוא יאהב להיות ילד - להנות מהנוף או סתם לנמנם. במקום
זה כל הנסיעה הוא רטן לעצמו, ונאחז בכל ידית אחיזה אפשרית בזמן
שהתקרבנו לאוטו אחר או לצומת בה הבהב הרמזור בצהוב.
אני הרגשתי דקירות בגב ונאלצתי לקרב את המושב לדשבורד ולנהוג
כשלא נוח לי.
כשבסוף הגענו - אבא שלי לא היה מרוצה:
לא מהמסלול שבחרתי.
לא מהדרך המשובשת.
לא ממהירות הנסיעה ולא מהנהג.

הנהג מצד שני היה מאוד מרוצה מעצמו.
זה לא קורה הרבה שאבא נותן לי לנהוג.